פתרון שתי המדינות: בין תעמולה לרצינות

מה צריך לדעת שר החוץ האמריקני טוני בלינקן מהצד הערבי מלבד החזון של תומס פרידמן שהציג במאמרו ב"ניו יורק טיימס" בשבוע שעבר, אותו אני מסווג כאן כתעמולה, לא רצינות, למרות ידידותי עם פרידמן? ניתן לסכם את סוגיית פתרון שתי המדינות בשלושה תרחישים ספציפיים: התרחיש הראשון הוא אם אנחנו רציניים בחיפוש אחר פתרון אמיתי ויציבות אזורית. התרחיש השני הוא תרחיש התעמולה או החיפוש אחר סימן שאומר שהגענו לפתרון, כלומר פתרון. לגבי התרחיש השלישי, הוא ישן יותר מהקמת מדינת ישראל עצמה, או ממה שהוליד את מדינת ישראל בתקופת האימפריה הבריטית, והוא מה שמכונה "פירוק המושבות" (בפלסטינית). מקרה, פירוק ההתנחלויות ופירוק הכיבוש), שמכונה באנגלית "תהליך הדה-קולוניזציה", ויש לזה חוויות מרובות. מנסיגה מהודו, ועד נסיגה מסואץ ומה שביניהם, תרחיש שתומך בתרחיש הראשון .
ראשית, סוגיית פתרון שתי המדינות אינה חידוש חדש, ואם הדיפלומטיה הערבית רוצה לדבר עם בלינקן או עם הישראלים על הפתרון, ישנן אסמכתאות ישנות ומוכרות המבוססות על המשפט הבינלאומי והסכמי מסגרת כמו למשל. הסכם ז'נבה או שיחות טאבה, ומה שהיה ידוע כ"נייר מורטינוס", שהוא העיתון האירופי שהוכן על ידי הנציג המיוחד של האיחוד האירופי לתהליך השלום במזרח התיכון, השגריר מורטינוס וצוותו לאחר התייעצות עם הישראלים. וצדדים פלסטינים שנכחו בטאבה בינואר 2001.
זהו מאמר המייצג תיאור הוגן של תוצאות המשא ומתן בנושאי קרקעות, אתרים קדושים, התנחלויות והחיבור הגיאוגרפי של שתי המדינות באופן שהופך את המדינה הפלסטינית לקיימת. מאמר זה אינו עוסק בעיתון מורטינוס, שדיפלומטים מכירים היטב, אלא במכלול התרחישים הרציניים לפתרון שתי המדינות.
הרעיון כאן הוא להתחיל מהיכן שאחרים הפסיקו, כי מי שביצעו את העבודה הזו היו דיפלומטים מקצועיים, כך שהוצאת האבק מהתוצאות של המשא ומתן הישן והרציני דורש מאיתנו עבודה קשה. מבחינה דיפלומטית, ביטחונית, משפטית ופוליטית. זה גורם לנו לשקוע בניירות בני יותר מעשרים שנה המדברים על נושאי הליבה של הסכסוך, שהראשונים שבהם הם ירושלים, שיבת הפליטים וסיום ההתנחלויות הישראליות בגבולות ה-4 ביוני 1967.
תרחיש זה אינו מצריך פגישה אחת עם שר החוץ האמריקני, אלא מצריך מאתנו צוותי עבודה מיוחדים, המסדרים את המסמכים הללו בהקשרים הביטחוניים, הפוליטיים, התרבותיים והמשפטיים שלהם, ויש לנו מומחים רבים בתחומים אלו, שעלינו עליהם. לבחור לפי קריטריונים נוקשים כדי שהדברים לא יחרגו מהתרחיש.כל הנושא הופך לתעמולה ופרסומות; כדי לכסות על גירעון אזורי שהפגין מלחמת רצח העם בעזה.
אני מודע לחלוטין לכך שקהילת הפרסום לא אוהבת שאנחנו מפשילים שרוולים ושוקעים לתקופה ארוכה כדי ללמוד ולהתבסס על מה שהיה קודם. זה מתיש עבור המוחות האלה שמחפשים את תמונת המצב, תמונה, ו"לחיצת היד". אבל זה מה שמצפוני מכתיב לי כמסר לכל מי שזה נוגע.
התרחיש השני, כפי שציינתי, הוא התרחיש של פרידמן ומה שהוא כינה דוקטרינת ביידן, שהיא ניסיון להגיע להסכמה לפני תום הממשל הראשון של ביידן או סיום כהונתו, תלוי מה התוצאות של התרחיש הקרוב. הבחירות לנשיאות ארה"ב מביאות. המהות של דוקטרינה זו היא להגיע להסכמה לפיה המחיר של מדינה פלסטינית הוא נורמליזציה עם ישראל, עם דיבורים על "דה הסלמה" או הקלת המתיחות האזורית עם איראן, דבר שהממלכה עשתה ללא צורך בתיווך אמריקאי או תפקיד אמריקאי בו. העסקה של ביידן היא נורמליזציה בתמורה למדינה פלסטינית, בדומה למושג הקודם של "נפט למזון".
הבעיה בהצעה הזו היא הנאיביות שלה לגבי ההיסטוריה של הדיפלומטיה הסעודית והתמודדותה עם תיקים אזוריים רציניים, הראשון שבהם הוא הנושא הפלסטיני.פרידמן וקבוצת התעמולה שוכחים שהמדינה הסעודית היא לא רק זיכרון של מוסדות מדינה היסטוריים , האחרונה שבהן היא התקופה שבה הנסיך סעוד אל-פייסל, ירחם ה', קיבל על עצמו את משרד החוץ וניהל את התיקים במקצועיות רבה, אלא גם אנו עומדים בפני הנהגה סעודית חדשה ורצינית, רואה עצמה כשווה, ובעלת חוש והבנה של יכולות המדינה ודרישותיה, וזו לא הנהגה שמתעתעת בשיטות תעמולה.
כדי שהדיאלוג עם השר האמריקני לא יגלוש לעולם התעמולה, עלינו להזכיר לפקיד האמריקני שלושה דברים: הראשון הוא שפתרון שתי המדינות הוא לא פרי יצירתו של הנשיא ביידן, אלא ישנה היסטוריה ארוכה של שיחות מפורטות על מהותה של מדינה זו, על ריבונות, על הלגיטימיות שלה ועל יכולתה להגן על עצמה, על פליטים ועל פליטים. חזרתם לבתיהם, ולגבי פיצוי למי שלא רוצה לחזור. זה הדבר הראשון. העניין השני הוא שישראל היא לא המדינה הראשונה שכובשת את אדמותיהם של אחרים ומותירה אותן לאנשיה.ההיסטוריה של פירוק המושבות הפכה יקרה לאימפריות גדולות פי מאות מישראל. 
מכאן מתחילים את השיחה הרצינית.
אני מודע לשיחות של חלק מאנשי החוץ הערבים ולסדרי העדיפויות שלהם בנוגע לרפורמה ברשות הפלסטינית ולשיפור התנאים בעזה מבחינה איכותית וכמותית. אני מודע גם לדרישות של "ההכרח בהקמת ממשלה חדשה, לא מפלגתית או סיעתית, מקצועית עם סמכויות מלאות וללא התערבות מהגדה המערבית", על מנת להחיות את הגדה המערבית ולאחר מכן להפיק תועלת מהפעלת לחץ נוסף. על הפסקת אש בעזה, ותמיכה בעמדתה של ממלכת ערב הסעודית להגיע לפתרון שתי מדינות, שלדעתי יצליח הממלכה לכפות הקמת מדינה פלסטינית על הקהילה הבינלאומית ועל ישראל במקביל. זְמַן.
מה שחשוב הוא שבסוף המאמר הזה אני אומר שזהו החזון האישי שלי והוא מסר לכל מי שזה נוגע על מנת להציל עם שסבל תקופה ארוכה תחת כיבוש והפצצה, ולמען למען יציבות אזורית מקיפה. זה מה שאנחנו הערבים צריכים לחשוב. באשר לשר בלינקן, עליו לזנוח את התעמולה של פרידמן ואת דוקטרינת ביידן, ולהחליף אותם בתפיסה חדשה של ביטחון אזורי המתחשבת בביטחון הלאומי הערבי ובדרישות הביטחון של הממלכה, ואז נדבר על ביטחון ישראל במסגרת התפיסה החדשה הזו. .