ישראל מחפשת ניצחון בלתי אפשרי

יותר מ-56 ימים לאחר המלחמה שפתחה ישראל ברצועת עזה, ויותר משבוע לאחר הפסקת האש, ועם חידוש הפעולות הצבאיות הישראליות, נראה ברור שהדילמה העומדת בפני הצבא הישראלי והדילמה הרב-ממדית שיכולה ניתן לסכם בשני דברים: חוסר האפשרות להשיג את היעדים שישראל הכריזה עליהם למלחמתה, זה מתמצה בחיסול הצבאי והסמכותי של תנועת חמאס, היעדר חזון ישראלי ברור ליום שאחרי המלחמה, והקושי הקיצוני לסיים את הלחימה בניצחון.

במהלך ימי ההפוגה ותהליך חילופי השבויים התפוגגו ה"הישגים" הצבאיים שהצבא טען שהשיג, והתגלתה עובדה חד משמעית: למרות ההרג ההמוני והעקירה הכפויה, הצבא לא הצליח להשיג את הפריימריז. מטרה, כלומר חיסול מוחלט של "חמאס", שלא היה זה עדיין קיים בצפון רצועת עזה בג'בליה, בשכונת זייתון ובאל-שוג'עייה, וגם בעיר עזה, שם הועברו שתי עצירות ישראליות לידי האדום. לַחֲצוֹת.

למעשה, כאשר מנהיגי ישראל הציבו מטרה זו למלחמה בעזה ופיתחו תוכניות צבאיות להשגתה, הם הונעו משני עניינים בסיסיים שאין להם כל קשר לחשיבה צבאית: נקמה ונקמה על כבודם של הישראלים שהושפלו. באמצעות תגמול נגד חמאס ואוכלוסיית עזה בכלל. בכך הם מבטאים את תחושת הרוב המוחלט של הציבור הישראלי, שחש שמה שקרה ב-7 באוקטובר הוא סטירה שטלטלה את כל מה שהציבור הזה מאמין בו: שיש לו צבא בלתי מנוצח, הצבא החזק באזור. , שהם החזיקו בתעשיות הטכנולוגיות המתקדמות החשובות ביותר, ושהם היו מחלוצי החדשנות. לא זו בלבד שלוחמי חמאס הצליחו ב-7 באוקטובר להשיג את פריצת הדרך הצבאית, הביטחונית והמודיעינית הגדולה ביותר למערכת הצבאית הישראלית, אלא גם ערערו את ביטחונם העצמי של הישראלים, שבמהלך השנים האחרונות עסקו באנשי הצבא. רצועת עזה בהתנשאות, התנשאות ויהירות, והאמינו, ללא קשר לקבוצותיהם, שהם יוכלו להמשיך לחיות את חייהם הרגילים וליהנות משגשוג ושגשוג, בעוד יותר משני ורבע מיליון פלסטינים גרים במרחק של כמה קילומטרים מהם. בית כלא גדול, הנקרא רצועת עזה, שנמצא במצור כבר יותר מ-16 שנים.

המלחמה שנתניהו הכריז על חמאס נתמכת על ידי כל העם הישראלי ועומדת מאחוריה עד הסוף. באשר למטרה של שיקום עצורים, שנתניהו לא הזכיר בהכרזת המלחמה הראשונה שלו, אך נוספה לאחר מכן לאחר הצטרפותו של בני גנץ למועצת המלחמה, היא לא הייתה בראש סדר העדיפויות בעיני הציבור הישראלי בשבוע הראשון של המלחמה. הרוב המוחלט של הישראלים, למרות אהדתם לטרגדיה של משפחות החטופים, והתמיכה העממית הגוברת בתנועתם, לא רצו שסוגייתם תעמוד בדרך להשגת המטרה העיקרית של המלחמה. חיסול חמאס, ולאורך כל תקופת הארכת הפסקת האש ההומניטרית וחילופי האסירים, היה חשש בחברה הישראלית שהדבר יוביל להפסקת אש קבועה שתימשך לנצח, המצב ללא החלטה צבאית וללא ניצחון.

לאור כל זאת, צבא ישראל היה צפוי לחדש את פעילותו הצבאית ברצועת עזה, שכן המשימה טרם הושלמה. עם זאת, החזרה לקרב היום שונה ממה שהייתה בעבר. היום שוב מפציץ הצבא הישראלי את דרום רצועת עזה, בכמה הגבלות שהטילו האמריקנים, שלמרות תמיכתם במטרה לחסל את חמאס, קובעים כי אין לפגוע באזרחים חסרי הגנה. המשמעות היא שהצבא ייאלץ לבצע פעולות מצומצמות וממוקדות נגד מנהיגי חמאס שעדיין נמצאים בדרום רצועת עזה, שם יש גם יותר ממאה אסירים ישראלים. זה יהיה תהליך קשה, מורכב וקוצני, שכן כיצד יכולה המכונה הצבאית הישראלית ההרסנית לפעול מול מטרות צבאיות בלתי נראות באזור שהוא הצפוף בעולם?

גם צבא ישראל מחדש את פעולות הלחימה שלו לאור חילוקי דעות בין הממשל האמריקאי לממשלת ישראל, שאין לה עוד אור ירוק פתוח ומסגרת זמן לא מוגדרת. בנוסף לחילוקי הדעות לגבי היום שלמחרת ואי ההסכמה הישראלית לכל נקודה שהועלתה על ידי האמריקנים, החל מדחייתם לכיבוש ישראלי קבוע של רצועת עזה, אשר דומה לדחייה ישראלית קטגורית של כל אפשרות של הרשות הפלסטינית משתתפת בניהול רצועת עזה, מבלי לדבר על חזון שתי המדינות שלא קיים בעיני הישראלים.

מנגד, ישנה הצעה של חמאס המכריזה על נכונותו לשחרר את כל הישראלים החטופים בתמורה לשחרור כל האסירים הביטחוניים, הפסקת אש מוחלטת ונסיגת הצבא מצפון רצועת עזה. עבור ישראל זו הודאה בתבוסתה.

הלחימה בדרום רצועת עזה לא תהיה קלה, וככל הנראה היא לא תאפשר לישראל להשיג ניצחון שנראה בלתי אפשרי.
על "הערבי החדש"