בשער כלא מגידו... ברוכים הבאים לגיהנום

מהרגע שנעצרתי מהבית התחילו המכות, הניפוץ, ההתעללות והצרחות, פוצצו את הדלת, הרסו הכל והפיצו אימה. חיילים נרגזים חמושים בכל מיני כלי נשק, רובים, מקלות, מגנים וטורפים. כלבים, תקפו את האנשים הישנים והחולמים אחרי חצות, תקפו את הנערים והנערות, צעקו והתנפלו. על כולם, כאילו הסתערו על מבצר או טירה. רובים היו מכוונים בפנינו. משוריינים וכלי רכב צבאיים הקיפו את הבית מכל עבר. הם חיפשו בכל פינה בבית, בארונות, במיטות, בקירות, במכשירי חשמל, בכלי המטבח, באוכל ובספרים. הם זרעו הרס בכל מה שידו עליהם. הם חטפו אותי. קשרו אותי, ושימו עליי שקית שחורה. הראש שלי, גררו אותי לרכב צבאי, הקרקעו אותי על הרצפה, רקעו על הראש שלי, והיכו אותי קשות, ירקו וריסקו אותי. הם תרגלו הכל. אומנויות היצירתיות האכזריות על הגוף שלי והתחילו לרקוד ולשיר, לשמוח בתפיסת טרף.
האם אני באחיזת מפלצות גבוהות, משתוללות ולא יודעות שובע? הפשיטו ממני את כל הבגדים שלי, דם זורם מכל הגוף, אני בתרדמת למחצה, ומול הכלא הצבאי מגידו הוריד אותי ואמר לי: ברוך הבא לגיהנום, ולחצרות הקרות והאפלות שבו שוכבים מאות אסירים, אני שומע את הגניחות, הכאב והצרחות המייסרות, כולם שוכבים על הארץ, גופנו נרמס בחודדים. שטיחים, מכות אלימות, אחר כך גרירה וגרירה, סיבוב אחר סיבוב. הם כיבו את הסיגריות על הגוף שלנו, הם לעגו לגופנו העירום, הם כיוונו בעיטות לעבר אזורים רגישים, הם ניסו לאנוס אותנו במקלות ומקטרות, הם ביקשו שאנחנו יכולים ליילל כמו כלבים, לשיר את ההמנון הישראלי, לכרוע ולנשק את דגל ישראל, לירוק לנו בפנים, מוזיקת ​​מלחמה שטנית מסביבנו, האם נמות עכשיו? ראשים מורכנים, דם מדמם מאוד, ומצווים עלינו לומר: עם ישראל חי, מבזים אותנו בעלבונות ונהנים מכאבנו, מהדקים את השלשלאות יותר ויותר, מגיעות חיילות ומצלמות, ואנחנו תוהים מתי המופע הברברי הזה יסתיים?
ברוכים הבאים לגיהנום, בתוך חדרי המעצר של הכלא בוערת עוד יותר אש השנאה. העצורים מבודדים מהעולם החיצון. המחלקות והחדרים מבודדים זה מזה. חדרי האסירים הפכו לתאים סגורים, ו הם בזזו הכל. הם החרימו בגדים, שמיכות, מזון, ספרים, מכשירי חשמל ולהבים. גילוח, מזרונים הוחרמו, אסירים ישנים על האדמה ומגהצים, צפיפות חונקת וקור עז, לא נשאר כלום, חזרנו לתקופות הפרהיסטוריות , אין יציאה לכיכר, אין מקום לנשום ולדבר, מסיבות מכות, חיפושים ופשיטות נמשכות יומם וליל, החשמל מנותק, המים מנותקים, תנועות מתמדות, בידוד בתאים, אף אחד לא מבקר אותנו, לא המשפחה שלנו ולא עורכי הדין ולא הצלב האדום, חיים לא קיימים, כמעט ריקים. הם מכריחים אותנו להתכופף במהלך הספירה היומית ושמים את הידיים מעל הראש, והקיצוני אבן ג'פיר בא לבקר אותנו, ועושה בטוחים שמרביצים לנו מדי יום, מושפלים בשבילנו... מסביב לשעון מושפלים וזורקים אותנו לתאים צרים, מלוכלכים וחשוכים, מאשרים שאנחנו לא מתקלחים, שאנחנו רעבים בגלל הפחתת ה- כמות מזון, שאיננו שומעים חדשות או יודעים מה מקיף אותנו, ולא מספקים לנו טיפול, קבור בגיהנום הזה שנקרא כלא.
ברוכים הבאים לעזאזל, ואם המלחמה בעזה הייתה עם רצח עם עקוב מדם, פצצות, פשעים ומעשי טבח, אז יש מלחמה בו-זמנית ותוקפנות חסרת תקדים שפתחו המתיישבים הציונים מאז 7 באוקטובר 2023 נגד עצירים פלסטינים, מעצרים המוניים מדי יום, התעללות, עינויים, מכות וריסוק האנושות האנושית, מראות איומים ונוראיים שכולם ראו. אנשים דיווחו על כך ועדויות של אסירים ששוחררו. אולי זה מעולם לא קרה בכיעור כזה בתולדות תנועת האסירים הפלסטיניים. הציוני הישות החזירה את בתי הכלא לימי הביניים, עידן הפרימיטיביות והברבריות, והמציאה את כל שיטות ההרג, השחיטה והעינויים הפסיכולוגיים והפיזיים, במטרה לתקוף את העצמי והזהות הלאומית הפלסטינית ולעשות דה-הומניזציה של האדם. הפלסטיני ביטלה את האנושיות שלו.
ברוכים הבאים לגיהנום, הגיהנום של עופר, מגידו, הנגב, נפחא, עזיון, גלבוע, שאטה, דיימון ועוד מחנות ובתי כלא, ארסנל של אומנויות העינויים, הבידוד והקיפוח שלא נראו עדים לו אפילו בכלא אבו גרייב, שהאמריקאים הקימו בעיראק. אין חוק בטיפול באסיר הכל מותר, מותר. לערער ולבזבז את אנושיותו של אדם ללא פיקוח או דין וחשבון. מותר להפוך אסיר לקורבן התלוי בכלא עמודים וצלובים על קירותיהם עד לשיתוק הרצון והיכולת להתנגד, מותר לתליינים, סוהרים וחיילים להרוס את האנרגיות הפיזיות והנפשיות של אדם שבוי כדי להביאם לשלב הכניעה והיציאה מהקרב. לבצע כל מיני אסונות נגד האסיר ומשפחתו, להפוך את גופת האסיר לרכוש של התליין שיוכל להיפטר ממנה כרצונו. אין כאן אף אחד בגיהנום הזה. אין חוק בינלאומי, אין מאוחד אומות, לא הצלב האדום, אין אמנות זכויות אדם. יש רק רוח של מיליטריזם ופשיזם, מסיבות בידור. וליהנות מהכאב של הקורבן.
בשער כלא מגידו: ברוכים הבאים לגיהנום. חמישה אסירים נרצחו בגיהנום הזה תוך פחות מחודש. מכונת ההרג נמשכת ומחרידה. משוריינים ציוניים הגיעו מעזה לבתי הכלא כדי לייחד את האסירים חסרי ההגנה. הפלסטיני הוא יצור שפל שלא מגיע לו לחיות, ומדינת הישות הציונית מבצעת משימה היסטורית. במאה העשרים ואחת הם רושמים דפי גבורה בעידן ההיסטוריה הזה. הם עושים ניסים. הם עוצרים ילדים, נשים, צעירים, חולים, קשישים ועובדים. או שאתה בכלא או שאתה בבית הקברות. זו המנטליות הציונית. זו המודעות הציונית המוצדקת מבחינה דתית, פוליטית ומשפטית. היא נתמכת ברחבי העולם. מבחינה מוסרית לפי ההיגיון של הישרדות של החזקים ביותר, ולפלסטיני אין זכות על הארץ הזו או בחיים האלה. הרג ועינויים של הפלסטיני הפכו לספורט, בידור ותחום של התרגשות והנאה על ידי פרסום סרטונים של סצנות של השפלה של אסירים, בדיוק כמו המשחקים הרומאים שהציפו את רומא בדם. מפלצות טורפות את עזה ופוגעות בכבוד האסירים. היא מאמינה שהרג אחרים הוא הסיכוי היחיד שלה לשרוד.
ברוכים הבאים לעזאזל. מדינת הישות הציונית משתוללת, באקסטזות פליליות וסדיסטיות סוחפות. הציונים הללו טוענים שהגיעו מחוגים מבועתים, ונשאו עימם חינוך מבועת. כעת הם נוקמים בכל פלסטיני על פחדם הקודם. חבויים בתוך עצמם, והם הגיעו לשיא של דקדנס אנושי ותאוות חיות. האינסטינקט הראשון הוא לבסס את השקפתו הגזעית המעולה באמצעות טרור, מעשי טבח ולקיחת חייהם של אנשים, ולהישאר במצב מתמיד של כוננות, בנייה מחנות, בתי כלא, מגדלים וחדרי חקירות, ומנהלים מלחמות, נאחזים בחיידקי הקיצוניות והנאציזם, ומעבירים את הזיהום לכל חלקי העולם, כדי להפוך למדינה הרודנית הגדולה ביותר בעידן המודרני. התליינים הללו מעבירים את תאיהם. , השוטים שלהם ואכזריותם נמצאים איתם בכל מקום שהם נעים, והם הופכים את כל החברה האנושית לתא אחד, שבו כל אדם חשוף למכות, השפלה, השפלה ושוד בכל רגע.
ברוכים הבאים לגיהנום, אבל אנחנו, האסירים, נצא מהגיהנום הזה כפי שיצאנו אלף פעמים. בתי הכלא והמחנות הציוניים הם בית הספר הגדול ביותר למהפכות ולמרידות. מנהיגי תל אביב ופקידי הנהלת הכלא מבינים זאת הרצון החופשי מסוגל לתחיה ולידה. הרצון אינו מתכלה. זה מובן על ידי אלה שהם מאמינים שכוח יוצר עבורם מדינה, זכות וזהות, והקהילה הגלובלית תעיד על כך שאנו עומדים כעת צומת הדרכים של הזמן, הזמן של הפלסטיני יוצא מהצללים, האסונות וההריסות לצלילות האמת ובהירות השמש, ושמדינת הישות הציונית עדה לסופה ועושה מוסר, מוסרי, התאבדות אנושית ותרבותית מול אסיר פלסטיני שכותב עם פצעיו המדממים:
כן, לא נמות, אבל נעקור את המוות מארצנו
כן לא נמות, כן נחיה
גם אם האזיק אוכל את בשרנו
גם אם שוטים של עריצים קורעים אותנו לגזרים
גם אם הציתו את גופנו.