באמצעות חוק ובירוקרטיה.. כיצד שדדה ישראל 161 מיליארד דולר מעושרם של הפלסטינים?", "seo_title": "שוד כספי הפלסטינים: כיצד גנבה ישראל 161 מיליארד דולר?", "seo_description": "ספר חדש מאת המשפטן נג'יב ג'בר חושף את המבנים המשפטיים הישראליים ששימשו להחרמת רכושם וחשבונות הבנק של הפלסטינים מאז הנכבה.

מחקר משפטי עדכני של המשפטן הקנדי נג'יב אנטואן ג'בר חשף את פניה הנסתרות של הנכבה הפלסטינית, שלא נכתבו בכדורים אלא במסדרונות בתי המשפט ובחותמות הבירוקרטיה הישראלית. הספר שיצא לאחרונה תחת הכותרת 'פלסטין השדודה' מסביר כיצד השתמש הכיבוש במערכת משפטית מורכבת כדי לרוקן באופן שיטתי את העם הפלסטיני מרכושו ונכסיו הפיננסיים.

המחקר מדגיש כי החרמת אדמות וזכויות כספיות לא הייתה רק תוצר לוואי של המלחמה, אלא תהליך מכוון ומתמשך שקודש באמצעות 'חוק נכסי נפקדים'. חוק זה הפך את מציאות העקירה הכפויה למצב משפטי קבוע, שאפשר העברת בעלות על נכסים וחשבונות בנק לרשויות הכיבוש תחת שמות ניהוליים מטעים.

הכיבוש הסתמך על סיווגים סוריאליסטיים כמו 'נוכח נפקד' כדי לשלול מפלסטינים שנותרו בשטחים הכבושים את זכויותיהם על רכושם. על פי סיווג זה, ניהול נכסים אלה עבר לידי מה שנקרא 'אפוטרופוס על נכסי נפקדים', צעד ניהולי למראית עין, אך במהותו הוא החרמה סופית של זכויות היסטוריות.

השוד לא נעצר בגבולות האדמה והמבנים, אלא התרחב לכלול חשבונות בנק, פיקדונות מניות, כספות, ואף זכויות חוזיות וחובות. המקורות מצביעים על כך שהקפאת נכסים פיננסיים אלה נועדה לשתק את יכולתן של משפחות פלסטיניות לבנות מחדש את חייהן או למנות עורכי דין כדי לתבוע את זכויותיהן הגזולות.

ההערכות הפיננסיות המופיעות בספר מצביעות על כך שהשווי הכולל של הרכוש והחשבונות הקפואים מגיע כיום לכ-161 מיליארד דולר אמריקאי. סכום עתק זה משקף את היקף הקיפוח הכלכלי ואת עלות ההזדמנות האבודה לאורך שמונה עשורים של כיבוש ומניעה שיטתית של גישה להון.

המחבר ביסס את הערכותיו על נתוני ועדת הפיוס של האו"ם לפלסטין, שתיעדה בשנות החמישים מיליוני לירות שטרלינג כנכסים ניידים וקפואים. עם חישוב שיעורי האינפלציה והתשואות השנתיות המשוערות בשיעור של 10%, מתגלה המספר האמיתי של ההפסדים שנגרמו לכלכלה הפלסטינית כתוצאה ממדיניות זו.

המחקר התייחס לסוגיות משפטיות מפורסמות כמו הסכסוך של 'הבנק הערבי' נגד 'בנק ברקליס', שחשף כיצד הועברו יתרות המפקידים הפלסטינים בכפייה לאוצר הכיבוש. מקרים אלה מוכיחים כי המערכת הבנקאית הייתה שותפה, מרצון או בכפייה, ביישום החלטות ההחרמה שהוצאו על ידי 'אפוטרופוס על נכסי נפקדים'.

הספר מתאר את 'המלכודת הפרוצדורלית' שבה הונח הפליט הפלסטיני, כאשר נדרש ממנו לחפש צדק בתוך המערכת המשפטית שמנעה ממנו מלכתחילה לחזור. אם הכניסה למדינה אסורה והייצוג המשפטי דורש אישורים ביטחוניים, הרי שדרכי הסעד הופכות בלתי אפשריות למעשה ולחוק.

המונח 'נכסים נטושים' שמקודם על ידי הנרטיב הישראלי הוא מונח מטעה שמטרתו להסתיר את מציאות הגירוש הכפוי ומניעת השיבה. הבית אינו נטוש אם בעליו מחזיק במפתח ונמנע ממנו גישה אליו בכוח הנשק או בהחלטות מנהליות המונעות את תנועתו.

המחקר מדגיש כי המשפט הבינלאומי רואה בעקירה ובאובדן רכוש ללא פיצוי עוולות המחייבות תגובה ופיצוי מלא, ואינן יכולות להיחשב כפעולות מנהליות חולפות בלבד. הוא מדגיש כי הכרה במדינות אינה מעניקה חסינות מוסרית למבנים משפטיים שהוקמו על חורבות זכויות קניין פרטיות וקולקטיביות.

רשות הפיתוח והחקיקה הנדל"נית הישראלית תרמה בהמשך לביצור פעולות השוד באמצעות העברת בעלות לערוצים חצי-ממשלתיים כדי לסבך את מסלולי ההשבה. מנגנונים אלה הפכו את השבת כל נכס בירושלים או בערים הכבושות לקרב משפטי אבוד מראש, לאור הטיה מוחלטת של מערכת המשפט לטובת המערכת ההתיישבותית.

הספר מהווה מחקר שיטתי ושקוף החורג מנרטיבים רגשיים כדי להציג ראיה משפטית חותכת לשימוש בכוח מנהלי ככלי מלחמה. הוא קורא לחוקרים ולמשפטנים לבחון את הרישומים הבנקאיים ותיקי בתי המשפט הישנים כמסמכי הרשעה שאינם ניתנים לפרשנות נגד מדיניות ההתעשרות הבלתי חוקית.

המסקנה שאליה מגיע העבודה היא שהמערכת המשפטית הישראלית לא נועדה לנהל את השלכות הסכסוך, אלא הייתה חלק בלתי נפרד מכלי העקירה. החוקים עוצבו כדי לייצר את אותה תוצאה חומרית בכל פעם: נישול הפלסטיני מאמצעיו הפיננסיים ומניעתו מלהגן על אדמתו.

סוגיית הקניין הפלסטיני נותרה תלויה ועומדת כפעולת השוד המאורגנת הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית, שבה הפוליטיקה והמשפט השתלבו כדי לשרת את הפרויקט ההתיישבותי. והבנת הסכסוך כיום דורשת בהכרח הבנה כיצד הפכו 'הנייר והעט' לכלי נשק קטלניים לא פחות מתותחים בהעלמת הזכות הפלסטינית.

העקירה הכפויה הפלסטינית לא נבעה רק מחיילים ומקרבות, אלא הייתה תוצאה של הגדרות משפטיות, מגבלות בנקאיות ומכשולים בירוקרטיים שהפכו את השוד למערכת ממוסדת.