תוכנית התיישבותית המכוונת ללב הגדה המערבית: מאה מאחזים חדשים דוחפים לסיום מעשי של הסכם אוסלו

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 7/7/2026

ניתוח חדשותי

הגדה המערבית עדה להתפתחות הנחשבת לאחד השינויים המסוכנים ביותר בפרויקט ההתיישבות הישראלי מאז חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993, לאחר חשיפת תוכנית בהובלת קבוצות מתנחלים להקמת מאה מאחזים בתוך שטחי A ו-B, בצעד החורג ממדיניות הרחבת ההתנחלויות הקיימות לניסיון לנטוע נוכחות התיישבותית קבועה בלב הערים והעיירות הפלסטיניות. משקיפים רואים בפרויקט זה לא רק הרחבה אורבנית, אלא שינוי אסטרטגי שמטרתו לעצב מחדש את הגיאוגרפיה הפוליטית של הגדה המערבית, לערער את היסודות שעליהם נבנה תהליך השלום, ולהגיע לכדי כפיית מציאות שתהפוך הקמת מדינה פלסטינית רציפה גיאוגרפית לעניין קשה ביותר.

האתר האמריקאי "מונדוואייס" חשף, בהתבסס על מידע שפורסם בעיתון "ישראל היום", כי התוכנית, הנושאת את השם "יום ההכרעה", מכוונת להקמת מאחזים במיקומים המתוארים כ"אסטרטגיים" בתוך אזורים שהיו, על פי הסכם אוסלו, תחת שליטה פלסטינית מלאה או משותפת. שטחי A ו-B מהווים כ-40 אחוז משטח הגדה המערבית, בעוד שרוב ההתנחלויות הישראליות הקיימות מרוכזות בשטח C, המהווה כ-60 אחוז מהשטחים הכבושים.

הפרויקט מייצג שינוי בולט בתפיסת ההתיישבות הישראלית, שכן הקמת התנחלויות בתוך שטח A, הנתון תיאורטית לשליטה אזרחית וביטחונית פלסטינית, נחשבה עד לאחרונה לחציית קו אדום שממשלות ישראל לדורותיהן הקפידו עליו, גם לנוכח ההתרחבות ההתיישבותית המתמשכת בשטח C. כיום, הפרויקט מעביר את הסכסוך משולי הערים הפלסטיניות לתוכן, ובכך פותח פתח לשלב חדש של שרטוט מחדש של המפה בשטח.

מומחים סבורים כי יישום תוכנית זו יוביל לקיטוע הגיאוגרפיה הפלסטינית לאיים מבודדים, באמצעות השתלטות על גבהים, צמתים חיוניים, אתרים דתיים ואזורים המשקיפים על הערים המרכזיות, מה שיגביל את תנועת הפלסטינים ויחליש את האפשרות לקיום רצף גיאוגרפי בין הריכוזים האוכלוסייתיים, תנאי יסודי לכל מדינה פלסטינית עתידית.

בהקשר זה, הסביר מומחה המפות וההתיישבות הפלסטיני ח'ליל תפקג'י לאתר "מונדוואייס" כי המושג "אתרים אסטרטגיים" בחשיבה הישראלית אינו מוגבל לגבהים הרריים, אלא כולל גם צמתי דרכים ראשיים, אתרים דתיים, ואף אזורים המכילים מוסדות פלסטיניים מרכזיים. הוא מציין כי אתרים כאלה פזורים בערים כמו חברון, שכם וג'נין, כאשר חלק מהאזורים כבר עדים לפעולות ישראליות מדורגות להשתלטות עליהם או להפיכתם לאזורים ביטחוניים סגורים.

את הפרויקט מובילים שני ארגוני התיישבות בולטים: "הבייתה", העוסק בקליטת עולים יהודים ויישובם, ו"האיחוד החקלאי", הנחשב לאחד הזרועות הבולטות של תנועת ההתיישבות מאז שנות השמונים של המאה הקודמת. למרות שהפרויקט מוצג כיוזמה אזרחית, משקיפים סבורים שהוא זוכה לתמיכה פוליטית ומוסדית ישירה מממשלת ישראל.

תפקג'י ואחרים מדגישים כי יישום תוכנית כזו אינו יכול להתבצע ללא הגנת צה"ל, מה שהופך אותה, מבחינה מעשית, לפרויקט ממשלתי גם אם הוא נושא כיסוי אזרחי. הקמת המאחזים, הבטחת ההגנה הצבאית, מתן המימון והאישור הפוליטי – כל אלה הן החלטות הקשורות למוסדות מדינת ישראל, ואינן רק יוזמות המבוצעות על ידי קבוצות מתנחלים באופן עצמאי.

דיווחים ישראליים מצביעים על כך שהפרויקט כבר הגיע לשולחן הממשלה, וזוכה לתמיכת אישים בעלי השפעה בממשלת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובראשם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הנחשב לאחד ממנהיגי הזרם ההתיישבותי הבולטים, וממייסדיו ההיסטוריים של "האיחוד החקלאי" המוביל יוזמה זו.

התפתחות זו מגיעה על רקע שורה של שינויים משפטיים ומינהליים שהתרחשו בגדה המערבית בשנים האחרונות, כאשר חלק ניכר מסמכויות ניהול הכיבוש הועברו מהממסד הצבאי לגופים אזרחיים הנשלטים על ידי פקידים מהזרם ההתיישבותי, מה שהוביל להאצת הליכי אישור פרויקטים של בנייה בהתנחלויות, ולצמצום המגבלות הבירוקרטיות שעיכבו את יישומם בעבר.

לדברי תפקג'י, פרויקטים התיישבותיים עברו בעבר בדיקות ביטחוניות וצבאיות מורכבות לפני שהוצגו לממשלה פעמיים בשנה, ואילו כיום הם כפופים לוועדות אזרחיות המקיימות ישיבות שבועיות לאישור פרויקטים חדשים, בשינוי שסמוטריץ' תיאר בעבר כ"שינוי ב-DNA של המערכת", בהתייחסו לשינוי המבני במנגנון ניהול הגדה המערבית.

כמו כן, אישרה ממשלת ישראל בחודשים האחרונים צעדים חדשים המאפשרים לישראלים לרכוש נכסים בתוך שטחי A ו-B, לצד הרחבת סמכויות המוסדות הישראליים בניהול אתרים היסטוריים ודתיים פלסטיניים, צעדים שמנתחים רואים בהם חלק ממדיניות סיפוח הדרגתית, שמטרתה להעביר את השליטה הישראלית מהרמה הצבאית הזמנית לרמת ריבונות אזרחית קבועה.

צעדים אלה לוו בצעדי חקיקה שנקט הכנסת, שכללו דחיית הקמת מדינה פלסטינית, ולאחר מכן פרסום עמדות התומכות בסיפוח הגדה המערבית, ובכך סיפקו כיסוי פוליטי לפרויקטים שנחשבו עד לאחרונה רגישים ביותר בזירה הפנימית והבינלאומית.

סמוטריץ' הצהיר ביותר מפעם אחת כי מטרתו היא "לחסל את רעיון המדינה הפלסטינית", ולסיים את הסכם אוסלו "רשמית ומעשית", ומשקיפים רואים בתוכנית "יום ההכרעה" את היישום המעשי הברור ביותר של חזון פוליטי זה.

מעבר מניהול כיבוש לכפיית ריבונות

חשיבות הפרויקט טמונה בכך שהוא משקף מעבר ממדיניות הרחבת ההתנחלויות לאסטרטגיה של חדירה לתוך הערים הפלסטיניות עצמן. המטרה אינה עוד להסתפק בהקפת הריכוזים הפלסטיניים בחגורות התיישבותיות, אלא ליצור נקודות אחיזה בתוכן או בסמוך להן, מה שיהפוך כל נסיגה ישראלית עתידית למורכבת יותר מבחינה פוליטית וביטחונית, ויהפוך את הנוכחות ההתיישבותית למרכיב קבוע שקשה לפרק.

מנקודת מבט זו, חומרת הפרויקט אינה קשורה למספר המאחזים המוצעים כפי שהיא קשורה לפילוסופיה שעליה הוא מבוסס. השתלטות על צמתים, גבהים ואתרים דתיים ומינהליים משמעותה למעשה שרטוט מחדש של המפה הביטחונית והדמוגרפית של הגדה המערבית, כך שהערים הפלסטיניות יהיו מוקפות ברשת של נקודות שליטה ישראליות, מה שיערער את הרצף הגיאוגרפי וימנע הקמת ישות פלסטינית מגובשת.

תנועת ההתיישבות מקבוצת לחץ לשותפה בשלטון

התוכנית חושפת גם שינוי עמוק במבנה קבלת ההחלטות בישראל. תנועת ההתיישבות אינה עוד רק זרם לחץ המשפיע על הממשלות, אלא הפכה לשותפה ישירה בעיצוב מדיניות ובניהול מוסדות הכיבוש. העברת סמכויות המינהל האזרחי לאישים המשתייכים לזרם ההתיישבותי הובילה להאצת הליכי הבנייה והסיפוח, ולירידה בתפקיד השיקולים הביטחוניים והדיפלומטיים שבעבר עיכבו פרויקטים מסוימים או הגבילו את היקפם.

זה משקף את השתלבות הפרויקט ההתיישבותי בלב מוסדות המדינה, כך שההתיישבות אינה עוד רק כלי משא ומתן או קלף פוליטי, אלא הפכה למסגרת השלטת של החזון הישראלי לגבי עתיד הגדה המערבית, מה שהופך את הסיפוח מאפשרות מוצעת לתהליך הדרגתי המצטבר באמצעות עובדות בשטח.

מבחן חדש לקהילה הבינלאומית

מנגד, התפתחויות אלה מציבות את הקהילה הבינלאומית בפני מבחן מחודש לגבי יכולתה להגן על היסודות המשפטיים והפוליטיים שעליהם נבנה תהליך השלום. במשך שנים, התגובה הבינלאומית הצטמצמה להצהרות גינוי וקריאות להפסקת ההתנחלויות, ללא תרגום לכך לפעולות מעשיות או ללחצים פוליטיים משפיעים.

מנתחים סבורים כי עיסוקן של המעצמות הבינלאומיות במשברים עולמיים ואזוריים אחרים, לצד היעדר רצון מערבי אמיתי להטיל על ישראל מחיר פוליטי, סיפק לממשלת ישראל מרחב פעולה נרחב להמשיך בפרויקטים ההתיישבותיים שלה בקצב מואץ. אם משוואה זו תימשך, העובדות הנכפות כיום בשטח עלולות להפוך עם הזמן לגבולות פוליטיים חדשים, שיהפכו את פתרון שתי המדינות קרוב יותר למסגרת תיאורטית מאשר לפרויקט בר יישום, ויקבעו שלב חדש שבו סיום הסכם אוסלו יהפוך למציאות מעשית יותר מאשר להצהרה פוליטית.