מאחורי שולחן העבודה של וושינגטון... ממדאני מצייר את פניה המחודשים של אמריקה: "אנחנו אלה שמגדירים את משמעות החירות"

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 4/7/2026

בסצנה נדירה המשלבת סמליות היסטורית ועימות אידיאולוגי ישיר, ראש עיריית ניו יורק, זהראן ממדאני, נשא ביום שישי נאום לרגל יום השנה ה-250 להקמת ארצות הברית, מאחורי שולחן עבודה השייך לג'ורג' וושינגטון, הנשיא האמריקאי הראשון. הנאום, שאליו נהרו אזרחים חדשים, היווה תגובה מקדימה למה שצפוי הנשיא דונלד טראמפ להכריז מאוחר יותר מ"הר ראשמור", בזמן שטראמפ ממשיך במדיניות גירוש מהגרים במספרים גדולים במהלך כהונתו השנייה.

ממדאני, יליד אוגנדה שקיבל אזרחות אמריקאית בשנת 2018, הזכיר את גלי המהגרים העוקבים שבנו את העיר, ודיבר על האירים שנמלטו מרעב שיצרה הקולוניאליזם, המלחים הסינים שהקימו את צ'יינה טאון, היהודים שנמלטו מפוגרומים, והאיטלקים והסורים שחיפשו הזדמנות. הוא אמר שהם "בנו את בתיהם כאן, ועזרו לבנות את ניו יורק", למרות החוקים הפדרליים שביקשו להדיר אותם. הנאום הגיע ימים ספורים לאחר שבית המשפט העליון בארה"ב דחה את ניסיונו של טראמפ לסיים את זכות האזרחות מלידה, באיתות ברור כי מורשת הזכויות אינה שריד מהעבר.

ממדאני המשיך לצייר תמונה של אמריקה שאינה דומה לנאום ה"גדולות" שטראמפ מקדם, באומרו שהחזקים תמיד ראו במדינה "זירת עליונות שבה חופש מותר רק למעטים נבחרים, ושבה לא כולם נולדים שווים". במקום לחגוג את כריסטופר קולומבוס, הוא שיבח את החוקרים ורזאנו והדסון, בעיצוב מחדש מחושב של הנרטיב הלאומי. הוא קרא לנוכחים להשתמש ב"כוחם שלהם כדי להגדיר את משמעותה של אמריקה", והזהיר מפני מדיניות הפירוד והפילוג שאותה תיאר כ"תחבולה הזולה ביותר בפוליטיקה".

ראש העיר סיים את נאומו בהצגת הגדרה חלופית לפטריוטיות הסותרת באופן מהותי את הלאומיות הדחיינית, והדגיש כי "פטריוטיות מעולם לא הייתה טענה שאומתנו חפה מפגמים. פטריוטיות היא כל מחאה צודקת, כל צעדה תחת השמש הכבדה, וכל מעשה התנגדות תקף שהקדים את זמנו בעשור". הצהרה זו מגיעה בזמן שטראמפ מתכונן לשאת נאום בחגיגה ענקית בהר ראשמור שתכלול זיקוקים, טיסה אווירית והצדעה לשש זרועות הכוחות המזוינים, בסצנה שתהווה ציון דרך בפילוג העמוק סביב משמעות יום השנה ה-250.

בחירתו של ראש העיר ממדאני בשולחן העבודה של ג'ורג' וושינגטון לא הייתה רק פרט ארכיאולוגי חולף, אלא יצירת לגיטימציה נגדית. הישיבה מאחורי שולחן העבודה של הנשיא הראשון, מוקף באזרחים שזה עתה קיבלו אזרחות, יוצרת סצנה האומרת שמהות הרפובליקה טמונה בהתחדשותה המתמדת באמצעות המגיעים, ולא בטוהרה המדומיין שלה. זהו תהליך של ניכוס הסמליות המייסדת על ידי אדם המשתייך לרקעים שתמיד נחשבו זרים לנרטיב הלאומי. במעשה זה, ממדאני הפך את וושינגטון עצמו מאייקון של האליטה הלבנה לעד לשינוי אמריקאי פלורליסטי, והניח בסיס היסטורי לנאומו שקשה לנאום הפופוליסטי לעקור מבלי להתנגש במורשת האבות המייסדים עצמה.

תזמון הנאום נושא ממדים החורגים מהמקריות הקלנדרית, שכן הוא מגיע ימים ספורים לאחר ניצחון מועמדים הנתמכים על ידי הזרם הסוציאל-דמוקרטי שאליו משתייך ממדאני בבחירות מקומיות בניו יורק, ובערי ליברליות גדולות כמו פילדלפיה, דנבר ווושינגטון. ניצחונות אלה אינם משקפים רק חוסר שביעות רצון מהמרכז הדמוקרטי, אלא מצביעים על צימאון של בסיס עירוני צעיר ומגוון לנאום המשלב צדק כלכלי וזכויות מהגרים מול מדיניות טראמפ. נראה שממדאני מנצל את המומנטום האלקטורלי כדי להציג את עצמו כמודל לאופוזיציה לאומית שאינה מסתפקת בהגנה על הישגים, אלא שואפת לחטוף את היוזמה להגדרת הזהות האמריקאית מידי הימין הלאומני, הימור שטרם הושלם מבחנו.

ההגדרה מחדש של הפטריוטיות כ"מחאה צודקת" ו"צעדה תחת השמש הכבדה" מייצגת שינוי עמוק באסטרטגיה הרטורית הפרוגרסיבית, שתמיד הואשמה בהיסוס לאמץ את שפת הגאווה הלאומית. כאן ממדאני אינו מוותר על מושג אהבת המולדת, אלא ממסגר אותו מחדש כך שהביקורת הרדיקלית הופכת לצורה הנעלה ביותר של נאמנות. ניסוח זה מכוון לפלח של אמריקאים מותשים מהדיכוטומיה של "אהבה עיוורת" או "עוינות מוצהרת" למדינה, ומקים פרויקט פוליטי הרואה בפלורליזם ובאחריות את מהות הכוח הלאומי ולא איום עליו. ואם נאומו של טראמפ בהר ראשמור ירומם את סלעי האבות, הרי שנאומו של ממדאני מזכיר שהנהר הוא זה שעיצב את הסלעים הללו.