מדיניות הנקמה בגדה המערבית: מצור מקיף והרג בלתי חוקי מאז אוקטובר

הכותב בעיתון 'הארץ', גדעון לוי, סבור כי הביטוי 'אין חפים מפשע בעזה' לא היה רק מעידה פוליטית, אלא הפך למפתח מוסרי ששחרר את ידי הכיבוש לבצע ענישה קולקטיבית שהתפשטה לכלול את הגדה המערבית. ברגע שנשללה תכונת החפות מהחברה הפלסטינית, הכיבוש לא נזקק עוד להוכחת אשמה פרטנית, אלא הזהות הפלסטינית עצמה הפכה לאשמה המחייבת ענישה.

אירועי השבעה באוקטובר הפכו את מאזני החיים בגדה המערבית על פיהם, כאשר לא נותר מקום בין ג'נין לחברון שדומה למצב שהיה לפני תאריך זה. והאירוניה הבולטת היא שהפלסטינים בגדה לא היו מעורבים בפעולה צבאית ישירה באותה עת, ובכל זאת ספגו התעללות שלא חווה העם הפלסטיני מאז הנכבה בשנת 1948.

שלטונות הכיבוש מתייחסים לגיאוגרפיה הפלסטינית כיחידה אחת בענישה, כאשר תושבי הגדה נושאים באחריות לאירועי עזה במסגרת מדיניות נקמנית כוללת. לוי מתאר מצב זה כ'מאסר עולם' שהוטל על מיליוני פלסטינים ששלוותם היחסית לא עמדה בפני מכונת הדיכוי הרואה בקיומם חטא גדול.

מאז תחילת המלחמה, השתחררו המגבלות הביטחוניות והפוליטיות בגדה המערבית, והמתנחלים ניצלו את עיסוק העולם והחברה הישראלית בהרוגים ובשבויים כדי ליישם את תוכניותיהם הנדחות. הרצון לנקמה סיפק כיסוי עבה למתנחלים לבצע מעשים שקודם לכן היה קשה להעבירם תחת אור הפיקוח הבינלאומי או המשפטי.

כוחות הכיבוש סגרו הרמטית את הערים והכפרים הפלסטיניים באמצעות מאות שערי ברזל צהובים, שהפכו את הריכוזים האנושיים למובלעות נצורות. גם שכם, רמאללה וחברון לא ניצלו מחנק זה, כאשר האזרחים נאלצו לנסוע בדרכי עפר קשות וחלופיות, בעוד שהדרכים הסלולות נותרו פריבילגיה בלעדית למתנחלים.

לוי מדגיש כי המצור החונק הזה אינו קשור לצורך ביטחוני אמיתי, אלא הוא כלי להתעללות יומיומית, כפי שהודה היועץ המשפטי של צה"ל כאשר תיאר את הגבלת התנועה כבלתי חוקית. עם זאת, הכרה משפטית זו נותרה חסרת ערך ממשי בשטח, שכן מדיניות הסגר נמשכת ללא כל שינוי מוחשי.

החנק לא נעצר בגבולות התנועה והניידות, אלא התפשט לפגוע בפרנסתם של הפלסטינים באמצעות מניעת עשרות אלפי עובדים מלהגיע למקומות עבודתם בתוך הקו הירוק. צעד זה הוביל לאסון כלכלי וחברתי, כאשר הפלסטיני נחנק בפרנסתו ובמזונו היומי בדיוק כפי שנחנק בעירו ובכפרו.

צעדים אלה התרחשו במקביל להסלמה בקצב הפשיטות הצבאיות האקראיות שמבצע הצבא, אשר לוו בהופעת מה שנקרא 'כיתות כוננות' בהתנחלויות. כיתות אלו אינן אלא מיליציות חמושות המעניקות למתנחלים סמכות מוחלטת על חיי הפלסטינים ועל נתיביהם, שהפכו כל מתנחל לבעל החלטה ביטחונית.

הדיווחים מצביעים על הופעתם של כ-150 מוקדי אלימות התיישבותיים חדשים מאז אוקטובר, שהצליחו להשתלט על שטחים נרחבים העולים על מה שהושג על ידי פרויקטים התיישבותיים רשמיים במשך שנים. התפשטות התיישבותית אלימה זו מתרחשת בחסות הצבא ובתמיכה פוליטית ברורה מצד ראשי הממשלה הימנית הקיצונית.

שמו של איתמר בן גביר בולט ככותרת לשלב חדש של התעללות באסירים הפלסטינים, כאשר בתי הכלא הפכו למרכזי עינויים איומים החסרים את המינימום ההומניטרי. לוי מציין כי מדיניות הרעבה והשפלה מכוונת הפכה לחלק בלתי נפרד ממבנה הענישה בתוך מתקני המעצר הכוללים אלפי אסירים פוליטיים ועצורים ללא משפט.

בנוגע להרג בשטח, צה"ל הפך את כללי הפתיחה באש לגמישים יותר, מה שהוביל למותם של למעלה מאלף פלסטינים בגדה מאז אוקטובר, ביניהם למעלה מ-200 ילדים. קורבנות אלה נפלו בהקשר של ירי בלתי מבוקר, למרות שרובם לא היוו כל איום ממשי על כוחות ישראליים או מתנחלים.

בסיום חזונו, לוי תוהה על הכדאיות המוסרית והפוליטית של המשך התעללות אקראית זו בהיעדר פעילות חמושה רחבה בגדה המערבית. הוא מציב את הקהילה הבינלאומית והישראלית בפני אחריותם, ושואל אם לא הגיע הזמן לומר 'די' לדימום המתמשך הזה מזה כשלוש שנים ללא סוף באופק.

חטאם של הפלסטינים בעיני ישראל עמוק מכל מעשה; הם פשוט פלסטינים, וזה מספיק כדי להטיל עליהם מאסר עולם.