תחילת שנת 1448 להג'רה: האם האומה האסלאמית עומדת בפתחו של מאה של עלייה?

שנת 1448 להג'רה מגיעה בהקשר היסטורי יוצא דופן, שכן היא מייצגת שער זמן המפריד את האומה ממאה שלמה שחלפה מאז נפילת הישות הפוליטית המאוחדת האחרונה של המוסלמים בשנת 1342 להג'רה. המאה הזו, שאופיינה בפיצול, תלות וכיבוש, נראית כנושמת את נשימותיה האחרונות בתוך תמורות גלובליות ואזוריות גדולות המעצבות מחדש את הזירה.

ההשוואה בין רגע נפילת הח'ליפות למציאות הנוכחית חושפת פער עצום; בעוד שהמערב היה בשיא עלייתו הקולוניאלית בעבר, הסדר העולמי מתמודד היום עם תהפוכות עמוקות. החד-קוטביות האמריקאית ששלטה במשך עשורים אינה מחזיקה עוד באותה ודאות וכוח, מה שפותח את הדלת בפני מאזני כוחות בינלאומיים חדשים וכוחות עולים המטילים את נוכחותם.

אירועי שלוש השנים האחרונות, ובראשם 'מבול אל-אקצא', היוו נקודת מפנה מהותית בתודעה הפוליטית הערבית והאסלאמית. אירועים אלו לא רק טלטלו את מאזני הכוחות בשטח, אלא גם פגעו בשורשים האידיאולוגיים שהתבססו על קבלת ההגמוניה המוחלטת ואי-האפשרות לאתגר או להתנגד.

התרחבות העימות לכלול חזיתות מרובות, עד למבחנים האסטרטגיים הגדולים, חשפה כי כלי הלחץ, המצור והסנקציות אינם מספיקים עוד כדי להכניע רצונות. כמו כן, קרסו תיאוריות הביטחון שקודמו במשך זמן רב, מה שהחזיר את השאלה על הרצון והיכולת לבנות כוח עצמאי הרחק מהתלות.

הערך ההיסטורי של השלב הנוכחי טמון בשינוי התודעה לפני שינוי המדיניות, כאשר העמים החלו להחזיר לעצמם את אמונם באפשרות לשינוי. עם זאת, התחייה התרבותית אינה יכולה להצטמצם לרגשות או סיסמאות, אלא דורשת פרויקט ארוך טווח המתמקד בבניית האדם, המוסדות והכלכלה.

העולם האסלאמי מחזיק היום במרכיבים אסטרטגיים שלא היו זמינים לפני מאה שנה, כאשר המוסלמים מהווים כרבע מאוכלוסיית כדור הארץ. גוש אנושי זה, הנתמך במשאבי טבע עצומים ובגוש צעיר ושאפתן, מהווה דלק לכל פרויקט תחייה השואף להחזיר את המעמד הבינלאומי.

הגיאופוליטיקה מעניקה למדינות האסלאם יתרון יוצא דופן באמצעות פיקוח על המצרים והמעברים הימיים החשובים ביותר בעולם. ממצר הורמוז ועד תעלת סואץ ובאב אל-מנדב, מעברים אלו נשארים עורקי חיים חיוניים לסחר ולאנרגיה, מה שהופך את הגיאוגרפיה האסלאמית לגורם משמעותי במשוואות הביטחון העולמיות.

המשברים האחרונים הוכיחו כי כל הפרעה במעברים חיוניים אלו משתקפת מיד בשווקים העולמיים ובמעצמות הגדולות. השפעה גיאופוליטית זו מחזקת את ההנחה שהעולם האסלאמי אינו נמצא בשוליים, אלא בלב האינטראקציות הבינלאומיות שיעצבו את עתיד הסדר העולמי החדש.

מנגד, יריביה המסורתיים של האומה עוברים משברים מבניים ואתגרים קיומיים חסרי תקדים, הן בתוך המערב והן בתוך הישות הציונית. ירידה זו בוודאות העליונות מעניקה לעמים האסלאמיים הזדמנות היסטורית להעלות מחדש שאלות של ריבונות ושחרור לאומי מנקודת מבט של כוח ולא של חולשה.

השאלה המהותית עם תחילת שנה זו אינה מה אבד בעבר, אלא מה נלמד מלקחים קשים לאורך מאה שנה. ההכנה לבניית מאה שונה דורשת הפיכת הניסיון ההיסטורי המצטבר לחזון אסטרטגי המסוגל להתמודד עם מורכבות הסדר הבינלאומי העכשווי.

המלחמות האחרונות פתחו מחדש את שערי ההיסטוריה שחלק חשבו שנסגרו לנצח, והחזירו את הרעיון שאומות אינן נידונות להישאר בתחתית. חזרתן של שאלות הזהות והעצמאות משקפת רצון עז להשתחרר מכבלי התלות שנכפו לאחר מלחמת העולם הראשונה.

למרות שהעלייה האסלאמית אינה מובטחת או קלה, הסביבה הבינלאומית הנוכחית נראית יותר מסוגלת להכיל שינוי זה. הרב-קוטביות המתהווה מעניקה מרווח גדול יותר לתמרון פוליטי וכלכלי למדינות בעלות פרויקט לאומי ותרבותי ברור.

האומה זקוקה בשלב זה ל'אמון מודע' המבין שההיסטוריה אינה נעה בקו ישר לעבר ירידה מתמדת. מאה של נסיגה אינה יכולה למחוק מאות שנים של נוכחות תרבותית פעילה, והיכולת לעמוד בפני רעידות אדמה פוליטיות היא הוכחה לחיוניות חבויה.

לסיכום, שנת 1448 להג'רה עשויה לייצג את תחילת הסוף של שלב השבירה, בתנאי שהחזון ילווה בעבודה קשה וברכישת גורמי כוח חומריים ומוסריים. האומה שהצליחה לשרוד למרות כל ניסיונות הפירוק, מסוגלת היום לכתוב פרק חדש שיחזיר לה את תפקידה המוביל בזירה העולמית.

אומות אינן משתנות רק כאשר מאזני הכוחות משתנים, אלא כאשר משתנה התמונה שהן נושאות על עצמן ועל יריביהן.