השנה, יום המודעות הבינלאומי להתעללות בקשישים חל במקביל למציאות טרגית שבה חיים קשישים ברצועת עזה, שם הם מוצאים את עצמם לכודים בין פטיש העקירה הכפויה לסדן אובדן הבתים. קבוצה זו, שבילתה עשרות שנים בבניית חייה, עדה כיום להיעלמות זיכרונותיה תחת הריסות הבתים שנהרסו במלחמה הישראלית המתמשכת, מה שהחמיר את בידודם ואת סבלם הנפשי והפיזי.
בסיור שטח של מקורות עיתונאיים מתוך המחלקה המיועדת לטיפול בקשישים, נראו בבירור השפעות ההרס והעקירה על פרטי חייהם היומיומיים, לאחר שהדיירים נאלצו לעבור ממרכזם המקורי בעיר א-זהרא למקום זמני וצפוף בתוך בית החולים אל-וואפא. מעבר זה נבע מהנזקים הכבדים שנגרמו למרכז הראשי, מה שהפך את מתן הטיפול למשימה קשה בתנאים שאינם מתאימים לקליטת מקרים קריטיים.
אשרף חמאדה, ראש מחלקת הקשישים בבית החולים אל-וואפא, אישר כי הצוותים הרפואיים והאדמיניסטרטיביים עושים מאמצים כבירים לספק שירותי בריאות ומחיה מסביב לשעון למרות היעדר האמצעים. חמאדה הסביר כי המלחמה הותירה צלקות עמוקות בנפשם של הקשישים שבילו חודשים ארוכים במצב של אימה מתמדת ומניעת התנאים הבסיסיים ביותר לחיים בכבוד.
חמאדה חשף נתון סטטיסטי כואב המצביע על מותם של יותר מ-20 קשישים וקשישות במהלך חודשי המלחמה, לא רק עקב פגיעה ישירה, אלא כתוצאה מהקור העז, הפחד העצום והשלכות ההפצצות שפגעו במרכזיהם. נתונים אלו משקפים את שבריריותה של שכבה חברתית זו, שגופיה החלשים אינם מסוגלים עוד לשאת את קשיי התנאים ההומניטריים המידרדרים במרכזי המקלט.
ראש המחלקה תיאר את מסע העקירה שעבר עם הקשישים כמסע קשה ומסוכן, שבו הם עברו מהעיר א-זהרא לדיר אל-בלח במרכז הרצועה לפני שהתיישבו זמנית במיקום הנוכחי. תנועה חוזרת ונשנית זו, והמחסור החמור במזון ובתרופות שליווה אותה, הובילו להידרדרות במצב הבריאותי הכללי של רבים מהדיירים ולהחמרת מחלותיהם הכרוניות.
הנהלת המרכז מתמודדת עם משברים לוגיסטיים ופיננסיים מתמשכים, שכן היא סובלת מקושי רב באספקת תרופות מיוחדות וארוחות מתאימות לקשישים. כמו כן, הצוותים הפועלים ממשיכים לבצע את משימותיהם ההומניטריות למרות הפסקת המשכורות ומגבלת המשאבים הזמינים, מה שמטיל לחצים נוספים על איכות השירותים הניתנים במצב חריג זה.
המיקום הנוכחי בבית החולים אל-וואפא נחשב לפתרון זמני חסר שטחים פתוחים ומתקני פנאי חיוניים לבריאותם הנפשית של הקשישים, מה שמגביר את תחושת הבדידות והדיכאון שלהם. צפיפות המקום גם מעכבת את תנועת הצוותים הרפואיים ומגבילה את היכולת לקלוט מספרים נוספים של קשישים שאיבדו את מפרנסיהם או את בתיהם במהלך הפעולות הצבאיות.
בעדות מרגשת, סיפרה אחת הקשישות העקורות כיצד חייה השתנו מנסיעות ומפגשים משפחתיים עשירים לחיים בחדר צפוף בציפייה לבלתי נודע. היא הביעה במרירות את אובדן כל חפציה ותמונות משפחתה שייצגו את ההיסטוריה האישית שלה, והדגישה כי ביתה, שעליו היא חולמת לחזור, הפך לערימת הריסות כתוצאה מההפצצות.
סיפורים אלו מגלמים מציאות קולקטיבית עבור קשישי עזה, שבה האובדן אינו מוגבל רק להיבטים חומריים, אלא מתרחב וכולל את אובדן תחושת הביטחון והשייכות החברתית. עם המשך המלחמה, חלום השיבה הביתה נשאר המניע היחיד למה שנותר מהתקווה בנפשם, למרות שרבים מהם מבינים שהמקומות שהכירו כבר אינם קיימים על המפה.
יותר מ-20 קשישים וקשישות איבדו את חייהם במהלך תקופת המלחמה כתוצאה מהקור, הפחד והשלכות ההפצצות שפגעו במרכזי המקלט שלהם.
Share your opinion
תחת הריסות הזיכרונות.. קשישי עזה מתמודדים עם קשיי העקירה ואובדן הטיפול ביום הבינלאומי שלהם