שחיקת סמכויות ולגיטימציה: הרשות הפלסטינית מול המנהל האזרחי החדש

מאז כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967, ישראל הפעילה את שליטתה באמצעות הממשל הצבאי וצווים ישירים, לפני שניסתה לעקוף את המוסדות הלאומיים הפלסטיניים באמצעות פרויקטים כמו 'אגודות הכפרים' בשנות השבעים. עם כישלון ניסיונות אלה, הקים הכיבוש את 'המנהל האזרחי' בשנת 1981 כדי שיהווה את הזרוע האזרחית של הצבא בניהול ענייני האוכלוסייה הפלסטינית.\n\nהסכם אוסלו משנת 1993 הקים רשות אוטונומית זמנית לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, וראה בגדה ובעזה יחידה טריטוריאלית אחת. למרות שחלפה תקופה זו ללא חידוש רשמי, הרשות המשיכה למלא את תפקידיה המוגבלים בתחומי הבריאות, החינוך והמשטרה, בעוד הכיבוש שמר על סמכויות ריבוניות וחקיקתיות.\n\nהעובדות המשפטיות מאשרות כי הסמכויות שהועברו לרשות נבעו מההחלטה הצבאית הישראלית מס' (7) משנת 1995, מה שקשר את קיומה לרצון הצבאי של הכיבוש. עם עליית הימין הישראלי, ממשלות נתניהו העוקבות החלו בתוכנית שיטתית לביטול השפעות אוסלו ולערעור רעיון המדינה הפלסטינית העצמאית.\n\nשנת 2002 הייתה נקודת מפנה דרמטית עם הפעלה מחדש של המנהל האזרחי ועקיפת ועדות התיאום המשותפות, עד לשנת 2018 שבה הורחבו סמכויותיו והוא הפך לגורם המפנה הישיר לאוכלוסייה. מסלול זה הושלם בשנת 2023 עם מינוי שרים מהמתנחלים לפיקוח ישיר על ענייני הגדה המערבית, מה שסיים למעשה את תפקיד הרשות כחזית פוליטית.\n\nבצעד המסוכן ביותר מזה עשורים, ממשלת ישראל פרסמה בפברואר 2026 את החלטה מס' 3559, הקובעת הסדרה ורישום מחדש של קרקעות באזורים המסווגים כ-'C'. החלטה זו מבטלת את הכרת הכיבוש ברשות מקרקעי ישראל, ומוציאה שטחים נרחבים מהשפעת הרשות לטובת הפרויקט ההתיישבותי הישיר.\n\nהתפשטות ישראלית זו לוותה במשבר לגיטימציה פנימי חריף, כאשר משפטנים רואים כי לרשות חסר בסיס חוקתי איתן במערכת הפלסטינית. המועצה המרכזית שהסמיכה את הקמתה נחשבת למוסד זמני, וכן היעדר בחירות מאז 2006 הוביל לשחיקת הלגיטימציה הפוליטית של המוסדות הקיימים.\n\nההחלטה על פירוק המועצה המחוקקת בשנת 2018 הגבירה את ריכוז הסמכויות בידי הנשיאות, אשר שולטת כעת באמצעות 'החלטות בחוקים' המעוררות מחלוקת משפטית רחבה. חלל מוסדי זה החליש את העמדה הפלסטינית מול הקהילה הבינלאומית, והפך את מוסדות המדינה לכאורה למבנים חסרי ייצוג עממי אמיתי.\n\nבשטח, תפקיד אש"ף נסוג לטובת הרשות, מה ששלל מהפלסטינים את המטריה הפוליטית המאחדת שלהם בתפוצות ובפנים. למרות ההכרה הבינלאומית הסמלית במדינת פלסטין, המציאות בשטח מראה דחייה ישראלית מוחלטת להתמודד עם כל כינוי החורג מ'הרשות הפלסטינית' המוגבלת.\n\nהדיווחים מצביעים על כך שהמשך קיומה של הרשות קשור קשר הדוק לשירותי הביטחון שהיא מספקת לכיבוש, מה שמעורר זעם עממי רחב. התיאומים הביטחוניים בגדה המערבית, ומניעת הופעת תנועות התנגדות חמושות, הם העמוד התווך העיקרי המונע מהכיבוש לפרק את הרשות לחלוטין עד כה.\n\nברצועת עזה, השפעת הרשות בפועל נעלמה מאז 2007, וניסיונות להחזיר את האחדות הטריטוריאלית שנקבעה באוסלו לא צלחו. עם פרוץ מלחמת ההשמדה האחרונה, נוצר פער עצום בין עמדת ההנהגה הפלסטינית לשאיפות הרחוב, במיוחד עם המשך רדיפת המתנגדים בגדה המערבית.\n\nמבצע 'הגנת מולדת' שבוצע על ידי מנגנוני הביטחון בשנת 2024 היה נקודת מפנה ביחסים עם הפלגים והעם, כאשר נחשב לשיתוף פעולה ביטחוני ישיר נגד אזרחים. מעשים אלה הובילו לנפילת הלגיטימציה העממית של ההנהגה, אשר מואשמת כעת בהתנתקות מהמציאות הטרגית שבה חיים הפלסטינים תחת הפצצות ומצור.\n\nבינלאומית, ההנהגה הפלסטינית מודרת מהמשא ומתן הגדול הנוגע לגורל רצועת עזה ועתיד המדינה המיוחלת. מתבצעת הנדסה של פתרונות אזוריים ובינלאומיים העוקפים את הרשות, מה שמציב כ-40% מהעם הפלסטיני תחת מערכות ניהול היברידיות המשרתות את האינטרסים הביטחוניים של הכיבוש והכוחות הבינלאומיים.\n\nמצב החלל המשפטי והפוליטי שבו שרויים המוסדות הפלסטיניים הוא תוצאה של מדיניות פנימית וחיצונית שהובילה להרס כלי הלגיטימציה. ההנהגה המערערת את המוסדות שעליהם היא נשענת, תורמת לביטול כשירותה לייצג את העם הפלסטיני בפני הפורומים הבינלאומיים ובהתמודדות עם אתגרי הקיום.\n\nלסיכום, משקיפים רואים כי כל מה שיוצא ממבנה חסר כשירות משפטית וייצוג עממי נחשב לבטל ואינו יוצר התחייבויות לאומיות. השבת הזכויות הפלסטיניות דורשת בנייה מחדש של הסמכות הלאומית על בסיסים דמוקרטיים ומאבקיים, הרחק מהתחייבויות להסכמים שהכיבוש קרע למעשה.\n\nהיווצרותה האמיתית של הרשות הייתה מההחלטה הצבאית מס' (7) משנת 1995, הנחשבת לתעודת הלידה האמיתית שלה תחת חסות הכיבוש.