בין השדה לחדרי החדשות.. עיתונאים לבנונים משחזרים את זיכרון העימות עם הכיבוש

הסיקור התקשורתי במהלך המלחמה שחוותה לבנון בשנת 2026 לא היה רק העברת אירועים, אלא הפך לקרב הישרדות עבור עיתונאים שהתמודדו עם תקיפה ישירה מצד כוחות הכיבוש הישראליים. סכנה זו התגלמה במותה של העיתונאית אמל ח'ליל בעיירה אל-טירי, והצטרפה לרשימה ארוכה של קדושים שמסרו את חייהם למען העברת האמת מהשטח הבוער.

זיכרון העיתונות הלבנונית משחזר היום את פרטי המלחמות הקודמות, כאשר דור החלוצים מספר כיצד הסיקור נעשה בכלים פרימיטיביים בהשוואה להיום. למרות התפתחות הטכנולוגיה, השאלה המהותית נשארת קבועה לגבי אופן שמירת האיזון בין העברת החדשות לבין הבטחת בטיחות אישית תחת מדיניות שיטתית המכוונת לעד ולעדות.

הצלם ג'מאל אל-סעידי, שחווה את הפלישה של 1978 ו-1982, מספר כיצד צלמים נעו בקבוצות ללא מפות או טלפונים חכמים. אל-סעידי נזכר ברגעים שבהם תיעד את טבח סברה ושתילה, ומדגיש כי העבודה בשטח באותה תקופה הסתמכה על אינטואיציה והנחיות שניתנו על ידי לוחמים בנקודות חמות כדי להימנע מליפול למצור.

באותה תקופה, שליחת תמונה אחת בשחור-לבן ארכה שעה שלמה באמצעות מכשירי שידור המחוברים לקווי טלפון קוויים. אל-סעידי משווה בין העבר הזה לבין ההווה שבו האזרח הפך לכתב המקדים את העיתונאי המקצועי בהעברת התמונה באמצעות הטלפון הנייד שלו, מה שמציב אתגרים חדשים הקשורים לבדיקה ומקצועיות.

מצדו, העיתונאי סמיר מנסור נזכר ברגע שבו עמד על גשר אל-אולי בשנת 1985 כדי לתעד את נסיגת צבא הכיבוש מהעיר צידון. זה היה רגע היסטורי עבור 'טלוויזיה לבנון' שהייתה המסך היחיד במדינה, כאשר מנסור העביר את רגשות הניצחון והסבל שחוו תושבי הדרום תחת עול הכיבוש הממושך.

האירוניה הכואבת טמונה בחזרה על הסצנות, כאשר ישראל הפציצה את גשר אל-קאסמיה במלחמת 2026 כדי לנתק את קשרי הדרום, אותה סצנה שחזה מנסור לפני ארבעה עשורים. חזרה היסטורית זו מוכיחה כי המטרות הצבאיות של הכיבוש לא השתנו, למרות חילופי השנים והתפתחות אמצעי ההגנה וההתקפה כאחד.

ד"ר ראג'ב ג'אבר, מצדו, מדגיש את היעדר ההגנה המקצועית בשנות השמונים, כאשר עיתונאים יצאו לשטח ללא אפודי מגן או ביטוח בריאות. ג'אבר מספר כיצד ליווה את פעילויות המהפכה הפלסטינית בהנהגת יאסר ערפאת, וכיצד ניצל ממוות בנס במהלך סיקורו את הפלישה הישראלית לבירה ביירות בשנת 1982.

ג'אבר מדגיש כי העיתונאי האמיתי הוא מי שמעביר את הסצנה באמינות כפי שהוא רואה אותה, תוך ציטוט תיעודו של תקיפת טנק ישראלי באזור אל-בטרקיה בביירות. הוא סבור כי מהות העבודה לא השתנתה, שכן הסכנות שעמן התמודד דורו בגלל מחסומים חמושים דומות מאוד לסכנות שעמן מתמודדים עיתונאי היום בגלל הפצצות אוויריות ומל"טים.

הרחק מקווי האש, חדרי החדשות הופכים לתאי חירום בלתי נלאים, כאשר העיתונאית נוואל אל-אשקר מספרת על ניסיונה בניהול מהדורות חדשות מלחמתיות. אל-אשקר מסבירה כי סדר המהדורה עשוי להשתנות מספר פעמים במהלך השידור החי בהתאם להתפתחויות המהירות בשטח, מה שמחייב גיוס מתמיד של הצוות הטכני והעריכה.

רימאן דאו, עיתונאית בערוץ 'אל-ג'דיד', מציינת כי מלחמת 2026 כפתה פרוטוקולים מחמירים להגנת הכתבים, כולל איסור על תנועה אישית ותיאום מתמיד עם חדר העריכה. היא מדגישה כי בטיחות העמיתים קודמת תמיד לסקופ העיתונאי, במיוחד לנוכח מלחמה מורכבת שבה חזיתות אזוריות ובינלאומיות השתלבו באופן חסר תקדים.

הלחץ הפסיכולוגי בתוך האולפנים אינו פחות קשה מהלחץ בשטח, כאשר אל-אשקר מתארת את רגע תקיפת בניין סמוך לטלוויזיה בזמן שהייתה בשידור חי. ברגעים אלה, הפחד האישי מתמזג עם המחויבות המקצועית, והאתגר הגדול ביותר הופך לשמירה על קור רוח כדי להעביר את החדשות בדייקנות לקהל שממתין למידע הוודאי.

העדויות מסכימות כי אמינות ואובייקטיביות הן שני עמודי התווך של העבודה העיתונאית בזמן מלחמות. מנסור מדגיש את הצורך של העיתונאי לדבוק באתיקה המקצועית ולא למהר לאזורים מסוכנים ללא שיקול דעת, שכן המסר התקשורתי מאבד את ערכו אם העד שמעביר אותו לעולם באחריות אובד.

שחזור סודות הסיקורים הישנים מספק חומר עשיר לדורות החדשים של אנשי תקשורת כדי להבין את התפתחות המקצוע ולהסיק לקחים. המלחמה שפרצה בפברואר 2026 הוכיחה כי הכלים עשויים להשתנות ממצלמת קולנוע לשידור דיגיטלי, אך מהות המבחן נשארת אחת: כיצד להעביר את האמת ולשרוד את מכונת ההרג?

לסיכום, חוויותיהם של אל-סעידי, מנסור, ג'אבר, אל-אשקר ודאו נשארות שיעורים חיים באומץ ובמקצועיות, המאשרים כי העיתונות הלבנונית הייתה ועדיין קו ההגנה הראשון על הנרטיב הלאומי. ועם המשך העימות, זיכרון המלחמות נשאר המצפן המנחה את אנשי התקשורת של היום במסעם לתיעוד ההיסטוריה ומניעת זיוף עובדות.

הסיקור בשטח דורש אחריות, ומילה לאומית המעבירה את האמת ולא זיוף.