רמדאן מאחורי סורג ובריח.. עדויות קשות של אסירים משוחררים על קרבות צום ופולחן בבתי הכלא של הכיבוש

בואו של חודש הרמדאן המבורך לבתי הכלא הישראליים לא היה רק שינוי בלוח השנה, אלא הפך לעימות יומיומי קשה בין רצון האסירים למדיניות ההתעללות השיטתית. אסירים משוחררים מספרים כיצד האסיר מנותק מעולמו החיצוני, שם נעלמים הביטויים הרוחניים והחברתיים, ומוחלף בבידוד מוחלט שמטרתו לשבור את רוחו ולרוקן את החודש מקדושתו.

מקורות זכויות אדם דיווחו כי אסירים רבים אינם יודעים על כניסת החודש הקדוש אלא ימים לאחר תחילתו, כתוצאה מהבידוד המוטל ומניעת אמצעי תקשורת או גישה למידע על הזמן. היעדר ודאות זמנית זו דחף את העצורים להמציא דרכים פרימיטיביות להערכת הזמן, בהסתמך על הסכמה כללית והערכה אישית כדי לפצות על היעדר מידע רשמי מהנהלת בתי הכלא.

בהיעדר שעונים, תנועת השמש והצל הפכה למקור היחיד לקביעת זמני התפילה; תפילת הצהריים נקבעת על ידי הצל הישר מחלון התא, בעוד תפילת המגרב נקבעת על ידי היעלמותו המוחלטת. תפילת השחר היא האתגר הגדול ביותר עבור האסירים, שכן רבים נאלצים לאכול סחור לפני השינה או להימנע ממנו לחלוטין מחשש לטעות בזמן בהיעדר אור.

שלטונות הכיבוש משתמשים בנשק הרעב ככלי סחיטה פוליטי ופסיכולוגי, וכוחו של נשק זה גובר במהלך ימי הצום באמצעות הגשת ארוחות באיכות ירודה ובכמות מועטה. אסירים משוחררים אישרו כי הנהלת בתי הכלא מעכבת בכוונה את חלוקת המזון, ולעיתים מאלצת את האסירים לאכול את ארוחותיהם כשהיום עדיין בעיצומו תחת איום מכות קשות והתעללות פיזית.

העדויות מדברות על שיטות סדיסטיות שבהן משתמשים הסוהרים, כולל צליית בשר בכוונה ליד חדרי החקירה והפניית הריחות לעבר אסירים שנמנע מהם מזון במשך חודשים ארוכים. התנהגות זו נועדה להוציא הודאות שווא מהעצורים על ידי ניצול רגעי רעב חריף, והצגת סוגי מזון בפניהם בתמורה לויתור על עמדותיהם או למסירת מידע.

במישור הרוחני, האסירים מתמודדים עם מלחמה עזה המכוונת נגד אמונתם, שכן עצורים רבים בבתי כלא נמנעים לחלוטין מהחזקת ספרי קוראן. במקרה שעותק אחד זמין לקבוצה גדולה, הוא נשאר חשוף לקריעה או חילול במהלך פשיטות פתע שמבצעות היחידות המדכאות של הנהלת בתי הכלא.

במחנה 'שדה תימן' הידוע לשמצה, התפילה הופכת לסיכון גדול שעלול להוביל את האסיר לעינויים מיידיים ברגע שהוא מזיז את שפתיו בתפילה. מצלמות עוקבות אחר תנועותיהם המדויקות ביותר של העצורים, מה שמאלץ אותם לבצע את הפולחן בסתר מתחת לשמיכות או בתוך מתקני הבריאות, תוך שימוש ב'היתר חסר טהרה' לטיהור נסתר בהיעדר רשות לוודוא.

מקורות במועדון האסיר הפלסטיני אישרו כי מה שמועבר על ידי המשוחררים מייצג תמונה חוזרת ומתועדת של מדיניות 'צום כפוי' הנובעת מאיכות המזון הירודה ומחוסר הכמות. ארוחת הסחור מוגבלת לעיתים קרובות לביסים פשוטים של לבנה וריבה, בעוד ארוחת האיפטאר מורכבת מכמה כפות אורז לא מבושל ומרק חסר את המרכיבים התזונתיים הבסיסיים ביותר.

הנהלת בתי הכלא אינה מסתפקת בהגבלות תזונתיות, אלא מבצעת בכוונה העברות ופשיטות חיפוש לפני מועד האיפטאר כדי לבלבל את האסירים המותשים פיזית ונפשית. פעולות אלו נועדו למנוע מהעצורים לחוש רגע של שלווה, ולהפוך את זמן הפולחן לעונה אינטנסיבית של דיכוי והפחדה באמצעות גז מדמיע ובידוד.

למרות כל ההגבלות הללו, האסירים ממציאים דרכי הסוואה כדי לבצע את תפילת יום שישי בקהילה, כאשר הדרשן נושא את דרשתו בישיבה בקול חלש מאוד בעוד השאר מתפזרים בחדר כדי להטעות. חלקם מתחזים להולכים, קוראים או ישנים כדי להטעות את מצלמות המעקב, במראה המגלם את קרב הרצון שהאסיר מנהל כדי לשמור על זהותו הדתית.

האסיר המשוחרר עימאד אל-אפרנג'י מספר כי הממד הפסיכולוגי היה הקשה ביותר, שכן החששות לגבי גורל המשפחות בחוץ ומידת ביטחונם גוברים תחת התוקפנות המתמשכת. רגע האיפטאר, למרות פשטותו וקשיחותו, הופך למרחב לתפילה הדדית בין האסירים למשפחותיהם, כחבל הצלה רוחני המונע קריסה מול עריצות הסוהר.

מצדו, עורך הדין חאלד זברקה הדגיש כי מנהגים אלו מהווים הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ההומניטרי ואמנות ז'נבה הנוגעות ליחס לאסירים. הוא ציין כי הכיבוש הופך אירועים דתיים להזדמנויות להכפלת עונשים קולקטיביים, באמצעות שלילת זכויות בסיסיות, מניעת טיפול רפואי והזנחה מכוונת של בריאות העצורים.

עדויות האסירים המשוחררים נשארות כתב אישום למדיניות הכיבוש המנסה להפוך את העמידה הרוחנית לסבל פיזי ונפשי בלתי נסבל. עם זאת, המשוחררים מדגישים כי לחצים אלו רק הגבירו את דבקותם של האסירים בזכויותיהם, כאשר התאים ברמדאן הופכים לזירות של סבלנות והתנגדות פסיבית המכשילה את מטרות הסוהר.

מה שקורה בבתי הכלא הישראליים במהלך חודש הרמדאן משקף מנטליות נקמנית החורגת מצעדי ביטחון ופוגעת בכבוד האדם. מאבקם של האסירים למען קיום פולחניהם, זכותם הבסיסית ביותר, נשאר זעקה בפני הקהילה הבינלאומית להתערב ולעצור הפרות אלו הסותרות את כל הערכים והנורמות האנושיות.

היינו מרימים את הביס לפינו ושואלים: האם משפחותינו בסדר? האם הם אוכלים עכשיו או שהם רעבים?