הדילמה של הסכסוך הפלסטיני-הישראלי: לא מצב של כאוס, אלא תוצר של מערכת שליטה מתמשכת

הדילמה של הסכסוך הפלסטיני-הישראלי אינה יכולה להיות מובנת כסכסוך כאוטי או כמצב של התפרעות מתמשכת בין שני צדדים שווים, אלא כתוצר של מערכת שליטה מתמשכת שנוצרה היסטורית והתפתחה באמצעות כלים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים מורכבים. סכסוך זה, כפי שהוא קיים היום, לא נוצר מתוך ריק ולא מנוהל באופן אקראי, אלא כפוף להיגיון של בקרה וניהול, כאשר ישראל, בזכות עליונותה הצבאית ושליטתה בפועל על הקרקע, מסוגלת לקבוע את תקרתו, גבולותיו וקצבו.

מאז שנת 1967, ישראל לא השאירה ריקנות ריבונית אמיתית בשטחים הפלסטיניים, אלא יצרה מערכת שליטה מקיפה השולטת בגבולות, בתנועה, במשאבים, בכלכלה, ואפילו בפרטי החיים היומיים של הפלסטינים. במסגרת מערכת זו, קשה לראות כל תנועה פלסטינית, בין אם פוליטית ובין אם שטחית, כחורגת מהיקף השליטה הכללית. זה לא אומר שכל אירוע מתוכנן בפרטי פרטים, אלא שזה אומר שהסביבה המאפשרת את התרחשותו או הכלתו היא סביבה מבוקרת, שבה מופעלים כלי המניעה או ההיתר בהתאם לחישובי העלות והתועלת.

הסכסוך, במובן זה, אינו מצב של כישלון ניהולי או ביטחוני, אלא חלק ממערכת ניהול לטווח ארוך המטרתה לשמור עליו ברמה שניתן לשלוט בה מבלי להגיע לפתרון רדיקלי המטיל עלויות פוליטיות או משפטיות לא רצויות. ההסלמה אינה משמשת רק כאמצעי הרתעה, אלא ככלי לשינוי מחדש של הנוף הפלסטיני, כפיית עובדות חדשות וחיזוק נרטיבים ביטחוניים פנימיים וחיצוניים. לעומת זאת, ההרגעה אינה בהכרח צעד לקראת שלום, אלא צעד תפקודי הננקט כאשר עלות המתח גבוהה יותר מתועלתו.

היגיון זה חל גם על המבנה הפוליטי הפלסטיני. הופעתה של ארגון השחרור הפלסטיני, ואחר כך ההכרה בו, ולאחר מכן הקמת הרשות הפלסטינית, באו בהקשר של חיפוש אחר כתובת פלסטינית שתטפל בייצוג התושבים וניהול ענייניהם, מבלי שישראל תישא בעול המלא של הכיבוש הישיר עם ההתחייבויות המשפטיות והמוסריות שהוא מטיל כלפי עם הנתון לשליטתה. סידור זה נמשך כל עוד מילא את תפקיד המתווך הניהולי והפוליטי, והעביר את האחריות לחינוך, לבריאות, לכלכלה ולשליטה ברחוב לגורם פלסטיני, בעוד ישראל שמרה על השליטה בפועל על הקרקע, הגבולות, הביטחון והמשאבים.

מציאות זו אינה שוללת את הלגיטימיות של הייצוג הפלסטיני ואינה מפחיתה מהקרבנות שהקריבו הפלסטינים, אך היא מציבה ייצוג זה בהקשר מבני המגביל את יכולתו לפעול באופן עצמאי. המשך קיומן של הישויות הפוליטיות הפלסטיניות היה מותנה ברמת התאמתן להיגיון ניהול הסכסוך ולא סיומו, וכן להפיכת הסוגיה מפרויקט שחרור לאומי לקובץ ניהולי וביטחוני הניתן לפיצול ודחייה.

המסוכן ביותר במודל זה הוא שהוא מייצר רושם מתמשך של כאוס, בעוד שהוא בעצם מערכת בעלת משמעת חזקה. הגיאוגרפיה הפלסטינית מפוצלת ליחידות נפרדות, הקהילות מופרדות זו מזו, והזכויות היומיות של תנועה, עבודה ושירותים קשורות לתנאי ההתנהגות והיציבות. וכך החיים עצמם הופכים לכלי שליטה, והיציבות מוגדרת מחדש כהיעדר התפרצות ולא כנוכחות הצדק.

בהקשר זה, הזכויות הפלסטיניות אינן מטופלות כזכויות משפטיות קבועות, אלא כמשתנים פוליטיים הניתנים למשא ומתן. השיפור התעסוקתי ניתן כתחליף זמני לחירות פוליטית, והזמן משמש ככלי התשה, כך שהשאלות הגדולות על הריבונות ועל קביעת הגורל מוחלפות בשאלות יומיות על משכורות, מעברים והיתרים. עם הזמן, המשך הסכסוך הופך לזול יותר מפתרונו, ולפחות מסוכן מפתיחת אופק פשרה אמיתית שתגדיר מחדש את היחסים בין השולט לבין הנתון לשליטה.

כאן הופך המעבר מחיפוש אחר ניצוץ האלימות לביקורת על המנגנון ההופך אלימות זו לניתנת לחידוש לצורך אנליטי ולא לבחירה לשונית. הניצוץ, לא משנה כמה הוא מזעזע, נשאר רגע חולף שאינו מסביר מדוע האלימות חוזרת באותו קצב, ומדוע הנוף חוזר על עצמו בצורות ומקומות שונים. המיקוד באירוע מעניק רושם כוזב שהאלימות היא חריגה, בעוד המציאות מצביעה על כך שהיא חלק ממחזור המיוצר בתוך מערכת המסוגלת לספוג זעזועים ולייצר אותם מחדש.

מנגנון זה אינו מבוסס על הכוח הצבאי בלבד, אלא על ניהול משולב של הגורמים הפוליטיים, הכלכליים והפסיכולוגיים, היוצר סביבה מתמשכת של אי-ודאות, שבה הזכויות הן זמניות, השקט הוא מותנה, והעתיד אינו ניתן לתכנון. במציאות כזו, האלימות אינה עוד פעולה נפרדת מההקשר, אלא אחת מצורות הביטוי האפשריות בחלל סגור, לא כי היא הבחירה הטובה ביותר, אלא כי היא אחת מהבחירות המעטות הנותרות.

לעומת זאת, מערכת זו מאפשרת להציג מחדש כל סבב אלימות כאירוע בלתי צפוי, שמזמן את הנרטיבים הביטחוניים עצמם, ומאפשר באמצעותו להצדיק את המדיניות עצמה, מבלי להתקרב לשאלה המבנית הנוגעת לסיבה להישארות התנאים ההופכים את הניצוץ לאפשרי מלכתחילה. וכך האלימות הופכת מסימן לליקוי מבני לכלי להמשכו.

האמירה שהסכסוך נשאר פתוח לא כי הוא מחוץ לשליטה, אלא כי הוא מושל על ידה יותר ממה שנראה, פירושה שהיעדר הפתרון אינו תוצאה של כאוס, אלא תוצאה של ניהול מחושב של הזמן והסיכונים. הסכסוך, כאשר הוא מנוהל במקום להיפתר, הופך לכלי פוליטי בפני עצמו, המשמש לבקרת הפנים, לשינוי מחדש של העדיפויות ודחיית ההתחייבויות הגדולות. בהקשר זה, השלום הופך לבחירה נדחית לא בגלל חוסר האפשרות שלו, אלא כי עלותו הפוליטית עשויה להיות גבוהה יותר מעלות המשך המצב הקיים.

הבנת הסכסוך הפלסטיני-הישראלי בדרך זו אינה פוגעת באנושיות של כל צד, ואינה מצדיקה אלימות או סבל, אלא פותחת אופק שונה לדיון ולאחריות. היא מעבירה את הדיון מגינוי האירועים הנפרדים לביקורת על המבנה המאפשר את חזרתם, ומחיפוש אחר אשם רגעי לפירוק מערכת שליטה ההופכת את חידוש האלימות לעניין צפוי. ללא ההכרה בקיומה של מערכת זו, הסכסוך יישאר פתוח, לא כי הוא מחוץ לשליטה, אלא כי הוא מושל על ידה יותר ממה שנראה.