ההכרות המערביות עם פלסטין: בין הזדמנויות

בשנת 2025, יצא סדרה של הכרה בינלאומית במדינת פלסטין, במיוחד ממדינות אירופה המערבית. ואם זה מייצג הישג פוליטי ומוסרי שאין להכחישו לפלסטינים, הרי שבאותה עת זה מעורר שאלות מורכבות ונושא עמו כמה סיכונים.

שנים רבות, השיח הרשמי האירופי קשר כל הכרה במדינת פלסטין לתוצאות המשא ומתן עם ישראל, כלומר ללגיטימיות פלסטינית התלויה באישור הכוח הכובש. אך היום, עם ההאצה בהתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, המשך המלחמה בעזה וחוסר אופק אמיתי לתהליך המדיני, נאלצו כמה מדינות מערביות לשבור את הכלל הישן הזה ולנקוט בהכרה במדינה הפלסטינית, גם אם בצורה סמלים או מותנית.

הכרה זו מייצגת הישג פוליטי ומוסרי לפלסטינים, אך היא גם מעלה שאלות יסוד: כיצד זה ישפיע על מעמד הרשות הפלסטינית ומוסדותיה הסובלים מזה שנים? האם הכרה זו תפתח אופק חדש לפרויקט הלאומי הפלסטיני או שהיא תהפוך אותו לישות סמלים ללא ריבונות ממשית, דומה לדגם של אבירי מלטה, המוכרים בינלאומית אך ללא שליטה על אדמות או משאבים?

מנקודת מבט של המשפט הבינלאומי, הכרה זו נחשבת לצעד בכיוון הנכון, שכן הממונה המיוחד על זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים, פרנסיסקה אלבאניז, הבהירה שההכרה במדינת פלסטין לא צריכה להיות קשורה לתוצאות המשא ומתן עם ישראל, כי הכיבוש עצמו מהווה הפרה של החוק הבינלאומי. הכיבוש הצבאי הוא פעולה בלתי חוקית, והוא סותר את הכללים הבינלאומיים, ועל המדינות לנקוט בפעולות מיידיות לסיומו מבלי לחכות למשא ומתן. ההמשך בקישור ההכרה לסיום הכיבוש פירושו למעשה הלגיטימציה והארכתו, דבר שמחזק את מנגנון הכוח על חשבון החוק.

ישראל וארצות הברית הבינו מזמן את הסכנה שבמסלול הפלסטיני הבינלאומי, במיוחד לאחר שפלסטין קיבלה מעמד של מדינה משקיפה באומות המאוחדות בשנת 2012, והצטרפה לארגונים כמו בית הדין הבינלאומי והיונסק"ו. וושינגטון הגיבה לכך בסדרה של סנקציות, כולל: סירוב להעביר כספים המגיעים לפלסטינים, הגבלת הסיוע הכספי, והטלת ספק בלגיטימיות של אש"ף, המוגדרת מלכתחילה כארגון טרור על ידי ארצות הברית.

ישראל, מצידה, נקטה במדיניות שמטרתה להחליש את הרשות הפלסטינית, על ידי הצבתה במצב קשה. בשנת 2016, הכריז שר הביטחון הישראלי לשעבר, ביגין, כי "הרשות היא אוצר ביטחוני, וחמאס הוא אוצר אסטרטגי", מה שמעיד על כך שישראל שואפת לשמור על הרשות כישות התלויה בה כלכלית וביטחונית מבלי שתהיה לה ריבונות אמיתית.

מדיניות זו השתקפה בבירור בתחום הכלכלי; ישראל שולטת במערכת המיסוי שמייצרת כ-65% מהכנסות הרשות הפלסטינית. במקום להעביר את כל הכספים כפי שנקבע ב"פרוטוקול פריז", ישראל מחזיקה חלק מהם (כ-3%), ומפחיתה מהם את מה שהיא טוענת שהוא מיועד למשפחות השהידים והאסירים, דבר שהיא משתמשת בו כאמצעי לחץ פוליטי וכלכלי. כתוצאה מכך, לא הצליחה הרשות בשנת 2025 לשלם את משכורות עובדיה במלואן, ושילמה רק 35% מהן, דבר שהוביל לשיתוק בתחומי החינוך, הבריאות והשירותים הציבוריים.

תיק: השלטון הפלסטיני

בצל הקיום