ערוצי טלוויזיה ישראליים... שופרות של תעמולה והסתה

מאז פרוץ מלחמת ההשמדה בעזה, הפכו כלי התקשורת הישראליים, ובמיוחד ערוצי הטלוויזיה, לפלטפורמות הסתה ותעמולה צבאית מן המניין, תוך שידור הנרטיב של הצבא ללא מתן דין וחשבון תוך השמטה מכוונת של אזכור מספר השהידים והפצועים או ההפרות המתמשכות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

בישראל, כל בית נראה כמו שלוחה של הצריפים: האב והאם הם חיילי מילואים, הבן והבת הם מגויסים, נשק תלוי ליד הדלת, ועמדות צבא ושירותי ביטחון פזורות ברחבי הערים. ואכן, הקריה, מטה משרד הביטחון, ממוקם בלב תל אביב. רוב העיתונאים שירתו בפועל בצבא או נלחמים ביחידותיו, והצבא מארגן עבורם "סיורי שטח" מתואמים בקפידה ברצועת עזה כדי ללטש את תדמיתו ולקדם את הנרטיב והישגיו.

במהלך המלחמה בעזה, הצבא הישראלי תקף במכוון עיתונאים פלסטינים, הרג יותר מ-230 עיתונאים והרס משרדים של כלי תקשורת רבים.
ישראל זלזלה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי, וניסתה להשתיק את האמת ולחנוק את קולם של הנשים, הגברים והילדים שנהרגו ברצח העם המתמשך. ישראל ממשיכה להרוג עשרות פלסטינים מדי יום ללא נקמה.

עם הסתרת הנרטיב הפלסטיני, ערוצי הלוויין הרשמיים והפרטיים של ישראל הפכו לפלטפורמות להסתה. במהלך מלחמת ההשמדה המתמשכת, ישראל התייחסה לכל פלסטיני כאויב מושבע, כאשר כל דבר מותר במרדף אחר "ניצחון מוחלט", תוך הכחשה מוחלטת של קיומו של החוק הבינלאומי או של הציות לו.

ישראל גם ביצעה תעמולה שטנית נגד הפלסטינים באמצעות כלי התקשורת הישראליים, הן הרשמיים והן הפרטיים, עד כדי כך שתחנות החדשות הישראליות הפכו לערוצי תעמולה מובהקים, שקידמו רצח, הסתיו לרצח עם והפיצו שקרים ושמועות. כלי תקשורת אלה טופלו ככלים של משטר טוטליטרי שהסתיר את מציאות המצב ההומניטרי הקטסטרופלי בעזה.

כמקובל בשיח הישראלי, ההגדרה של "איומים אסטרטגיים" ו"זכותה של ישראל להגן על עצמה" עוגנה, ומלחמה זו הוצגה כ"מלחמת חוסר ברירה". באמצעות הצהרות של דובר צבא ישראל, חזר על הפזמון המוכר לפיו מפקדות עיתונאים מופצצות משום שהן משמשות לפעילות צבאית או להפצת תעמולה "אנטי-ישראלית" וקריאות ל"השמדתה". אלו אותן תירוצים המשמשים להצדקת הפצצת אוניברסיטאות, בתי חולים, ילדים, נשים וקשישים בעזה. הפצצת תחנות טלוויזיה, בתירוצים אלה, כבר אינה יוצאת דופן. אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מגוחך.

במשך יותר מעשרים חודשים, התקשורת הישראלית, ובמיוחד תחנות הטלוויזיה והרדיו, הפכו לבמה בוטה להסתה מוגזמת לרצח עם. המסכים מלאים בסיסמאות כמו: "להפוך את עזה לחניון", "להטיל פצצה גרעינית", "אין חפים מפשע בעזה" ו"הם יסבלו נכבה שנייה". חדשות ואפילו פרסומות מוצגות על ידי מגישים המקדמים רטוריקה של רצח עם, מציגים אותה בזלזול כסחורה, תוך הכרזה ללא היסוס: "יש לרוקן את עזה מאוכלוסייתה. יש שניים וחצי מיליון טרוריסטים".

השאלה נותרת בעינה: האם ערוץ השידור הממלכתי הישראלי, ערוץ 14 (דובר המשטר הישראלי, נתניהו והתעמולה הימנית), או ערוץ 12, שלעתים קרובות מסקר את המלחמה מנקודת מבטו של נתניהו, נחשבים ככלי תעמולה והסתה מפורשים? האם ניתן לראותם מחוץ למעגל "המטרות הלגיטימיות" בכל מלחמה? האם ערוצים אלה יישארו חסינים מפני דין וחשבון גם אם ישדרו באופן קבוע סרטונים המאיימים על פלסטינים ברצח עם ומסיתים להרג מתמשך?

בעזה, בנוסף להשגת יעדי המלחמה המוצהרים שלה, ישראל לא הסתירה את רצונה בנקמה, והאופוריה של המלחמה דוחפת אותה לירות לכל עבר.
כיום, על רקע העימות המתגבר בין ישראל לאיראן, האם הפצצת תחנות טלוויזיה כמו שידור הרפובליקה האסלאמית של איראן (IRIB) היא פשע או צעד מוצדק? אי אפשר לטעון ברצינות שהפצצת ה-IRIB הייתה "רעיון נהדר", בעוד ששיגור טיל לעבר ערוץ 12 או 14 נחשב לפשע מלחמה שבוצע על ידי "מדינת טרור חופשית".

בישראל, אפילו אלה המכנים את עצמם "עיתונאים" הם למעשה רק שופרים של הסתה ותעמולה, המקדמים מלחמה, רצח והרס, ותורמים לפרויקט השמדת עם שלם, שלילת זכויותיו וצדקתם.