מנגינות מתחת להריסות... מוזיקה כנשקם של ילדי עזה מול אובדן ועקירה

השירה תופסת מקום מתקדם בהתמודדות עם מציאות המלחמה הקשה ברצועת עזה, כפעולה תרבותית ואנושית המארגנת מחדש את יחסיו של האדם עם סביבתו המותשת. בתוך אוהלי העקורים הצפופים ומרכזי המקלט, נוצרים מרחבים חדשים לביטוי ולאימון, כאשר ילדים ממשיכים ללמוד מוזיקה למרות המצור והפחד.\n\nהמדריכים ממציאים את כלי האמנות שלהם מחומרים זמינים בסביבה, בעוד אמנים נושאים את קולם למחנות ולבתי חולים כדי לבסס את נוכחות האמנות בחיי האנשים. חזרה זו מעלה שאלה אנושית כיצד ילדים וצעירים מוצאים את דרכם לשיר בזמן שהם מוקפים בזיכרון עמוס באובדנים מצטברים.\n\nבמחנה ג'באליה, מוחמד עבד אל-כרים אבו מטר עומד לבדו לאחר שהיה חלק מלהקת שבחים נבואית בת חמישה חברים, שכן שלושת אחיו וחברו הקרוב נהרגו בטבח שהתרחש בנובמבר 2023. כיום, מוחמד מתחיל את קטעי השירה שלו בקול שמחכה למי שישלים אותו, הופך את השבח למרחב לשחרור כאב הניצולים ולשמירת זיכרון המתים.\n\nמוחמד אומר שהשבח היה דרכו להקל על הדאגות עם אחיו לפני המלחמה, אך כיום הדאגות הפכו להרים לאחר מותם של כולם. למרות זאת, הוא מתעקש להמשיך לשיר באירועים, רואה בקולו נושא את כאבו האישי ואת כאב המחנה שאיבד רבים ממאפייניו ואנשיו.\n\nבאוהל בית הספר לבנים של שאטי, בולט סיפורה של הילדה מאלכ אל-תלמס בת החמש עשרה, שאיבדה את כל משפחתה בתקיפה ישראלית. מאלכ, ששרדה עם אחותה הקטנה ביאן, מצאה בגיטרה מעבר להחלמה מהלם הידיעה שקיבלה כשהייתה על מיטת בית החולים.\n\nמאלכ מתארת את הגיטרה כנחמתה היחידה בימיה הכואבים ביותר, שם היא מנגנת את כאביה כדי להקל על כובד האחריות שהוטלה עליה בטיפול באחותה. סימני העצב ניכרים בבירור על פניה, אך המוזיקה מעניקה לה זמן קצר לנשום ולחזור לעצמה הרחק מרעש המלחמה.\n\nמאיאר אל-טחאן, לעומת זאת, מצאה את דרכה למוזיקה לאחר מסע עקירה מר ואיבוד אביה וביתה, מה שהכניס אותה למצב של דיכאון חמור. מאיאר הצטרפה לקורסים במכון אדוארד סעיד, שם בחרה בגיטרה כגשר שיוציא אותה מבידודה הנפשי ויעזור לה להחזיר את המיקוד והנוכחות.\n\nמאיאר החלה לכוון מחדש את קצב חייה על מיתרי הכלי, הופכת את זמנה בתוך האוהל למשמעות שונה משגרת העקירה הקטלנית. מקורות חינוכיים מאשרים כי המוזיקה עזרה לילדים רבים כמו מאיאר לשפר את מצבם הנפשי ולהגביר את ביטחונם העצמי בנסיבות הנוכחיות.\n\nמצדו, פואד ח'דר, רכז פרויקט המוזיקה, החיה את האימונים בתחילת שנת 2024 לאחר ששם לב להידרדרות במצבו הנפשי של בנו. הפרויקט החל מצורך אישי והפך ליוזמה רחבה המכוונת למאות ילדים במרכזי העקורים בעיר עזה, דיר אל-בלח ונוסיראת.\n\nהמכון התמודד עם אתגרים עצומים לאחר שמטהו הראשי בשכונת תל אל-הווא נפגע מהפצצות ישראליות, מה שאילץ את הצוות לעבוד באוהלים. עקב מחסור באמצעים, המדריכים החליפו את הכלים שאבדו בגלונים של מים ובקופסאות שימורים ריקות כדי ללמד ילדים את יסודות הקצב המוזיקלי.\n\nח'דר מציין כי המכשול הגדול ביותר העומד בפניהם הוא העקירה החוזרת ונשנית, כאשר קבוצות המוזיקה מתפזרות לאחר ימים ספורים מהקמתן עקב התקפות צבאיות. למרות זאת, המדריכים ממשיכים לאסוף קבוצות חדשות ולארגן מחדש את השיעורים, מאמינים שהמוזיקה היא אמצעי מעשי להוציא ילדים מהשפעות הטראומה.\n\nבסצנה נוספת של אתגר, האמן עבדאללה נטט חזר לשיר מכיסא הגלגלים שלו חודשיים בלבד לאחר קטיעת רגליו. עבדאללה, שאיבד גם את אמו ואחיו, מסרב שהפציעה הפיזית תמנע ממנו להעביר את מסרו האמנותי לילדים ולעקורים בבתי החולים.\n\nעבדאללה נע בקולו החזק בין חוגי הילדים, מבצע קטעי מוזיקה ערבית קלאסית ועממית המעניקים אווירה של שמחה זמנית למקום. הוא מדגיש שהוא מקפיד שאנשים יראו בו זמר בעל מסר ויכולת ביצוע, ולא כפצוע, הופך את מצוקתו האישית לאנרגיה חיובית המעוררת השראה באחרים.\n\nתוכנית 'התחלות עזה' בשיתוף עם אונר"א ממשיכה להציע שיעורי מקהלה, כינור ועוד, מנסה ליצור מרחבים בטוחים לדורות הצעירים. קולות אלה הבוקעים מהאוהלים נשארים עדות לרצון לחיים ברצועת עזה, כאשר המנגינה הופכת למעבר להצלה מאובדן ושכחה.\n\nהגיטרה הייתה נחמתי בימיי הכואבים ביותר, אני נושא אותה מתחת לזרועי, ומתחיל לנגן את כאבי.