אסטרטגיית "התפזרות": האם ישראל תצליח לפרק את התמיכה העממית בהתנגדות בלבנון?

הפעולות הצבאיות הישראליות בדרום לבנון מסלימות מעבר ליעדים צבאיים ישירים לעבר אסטרטגיה רחבה יותר שמשקיפים מתארים כ"תפזרות". מדיניות זו נועדה לפרק את הסביבה התומכת בהתנגדות על ידי הפיכת כפרים ועיירות לאזורים בלתי ראויים למגורים, מה שמאלץ את התושבים לעקור לצמיתות הרחק מגבולותיהם.

מקורות דיווחו כי צה"ל עבר משלב של פגיעה בתשתיות צבאיות לשלב של "השמדה אורבנית". אסטרטגיה זו מסתמכת על כרסום שטחים והרס מרכזים חיוניים בערים גדולות כמו צור ונבטיה, כדי לכפות מציאות גאוגרפית חדשה שתמנע את חזרת החיים הנורמליים לאזורים אלה בטווח הנראה לעין.

נתונים מצביעים על כך שהיקף העקירה הכפויה הגיע לכמיליון ו-200 אלף איש, על רקע המשך התקיפות האינטנסיביות שהותירו אלפי הרוגים ופצועים. מומחים צבאיים סבורים שישראל מיישמת מדיניות "אדמה חרוכה" המשתרעת מדרום לנהר הליטני ועד לאזורים שמצפון לזהרני, כדי להבטיח אזור חיץ רחב.

האזהרות הישראליות לפינוי כוללות שטחים נרחבים המגיעים לחמישית משטח לבנון הכולל, מה שמשקף רצון לחולל שינוי דמוגרפי ארוך טווח. צעד זה נועד להפחית את צפיפות האוכלוסייה האזרחית, מה שיעניק לצה"ל חופש פעולה גדול יותר בפעולות צבאיות ללא מגבלות פוליטיות או תקשורתיות בינלאומיות.

פרשנים פוליטיים סבורים כי מטרת עקירת תושבי הדרום היא ליצור מתחים עדתיים וחוסר איזון במבנה הדמוגרפי הלבנוני השברירי. עקירת מספרים גדולים של רכיב חברתי מסוים לאזורים אחרים עלולה להצית סכסוכים פנימיים על משאבים ותשתיות, ועל כך ישראל מהמרת כדי להסית את דעת הקהל נגד ההתנגדות.

מנגד, ההתנגדות מסתמכת על תוכנית נגד המבוססת על תמיכה חברתית וחומרית כדי לשמור על לכידות סביבתה התומכת. רשתות סיוע ופיצויים פועלות לחיזוק עמידת העקורים ולמנוע הפיכת עקירה זמנית לניתוק סופי מהאדמה, תוך התייחסות להישארות ולחזרה כצורת התנגדות אזרחית.

בשטח, מקורות צבאיים מאשרים כי העקירה לא הובילה לקריסת המבנה הארגוני של ההתנגדות, אלא הגבירה את נחישות הלוחמים לנהל מלחמת גרילה של התשה. ההתנגדות משתמשת כיום בטכנולוגיות מתקדמות הכוללות מל"טים מתאבדים הפועלים באמצעות סיבים אופטיים כדי לסכל ניסיונות התבססות ישראליים בכפרים הגבול.

החששות גוברים שישראל שואפת ליצור אזור חיץ קבוע בדומה לניסיונות קודמים בעזה ובסוריה. מגמה זו עלולה להפוך את דרום לבנון לאזור סכסוך מתמשך, כאשר התושבים המקומיים מסרבים לוותר על זכותם לחזור לבתיהם למרות היקף ההרס העצום שפגע באלפי יחידות דיור.

מחקרים עדכניים הראו כי התמיכה העממית בהתנגדות בסביבה השיעית עדיין חזקה למרות הלחצים הכלכליים והפסיכולוגיים העצומים. סקרי דעת קהל מקומיים הראו דחייה כללית של כל הצעות הנוגעות לפירוק נשק או כניעה לפרויקטים ישראליים המכוונים נגד הקיום הדמוגרפי של הרכיבים הלבנוניים.

משקיפים סבורים שישראל מהמרת על "דוקטרינת ההריסות" כדי לגבות מחיר יקר מהאזרחים בתמורה לתמיכתם בהתנגדות. על ידי הרס הדאחייה הדרומית וחלקים נרחבים מהבקאע, תל אביב מנסה לשלוח מסר כי עלות התמיכה העממית בהתנגדות תהיה אובדן מחסה ויציבות קבועה.

מצד שני, מומחים סבורים שהגורם המכריע בסכסוך זה הוא יכולתה של החברה הלבנונית להסתגל למשברים מתמשכים. ניסיונות היסטוריים מאז 1982 מוכיחים שכוח צבאי לבדו אינו מספיק כדי לשבור את רצון העמים אם הסביבה החברתית תשמור על לכידותה הבסיסית ויכולתה לבנות מחדש.

קיים חשש אמיתי בחוגים הפוליטיים הלבנוניים כי המשך המלחמה יוביל לשינוי פניה העדתיים והפוליטיים של לבנון. היעדר פרויקט לאומי מאוחד להתמודדות עם סיכונים אלה הופך את המדינה לפגיעה להתערבויות חיצוניות שעלולות לנצל את משבר העקורים כדי לכפות אג'נדות פוליטיות מסוימות המשרתות את האינטרסים הישראליים.

מקורות יודעי דבר מאשרים כי ההתנגדות הצליחה במהלך ארבעת העשורים האחרונים לבנות קהילות סגורות שקשה לחדור אליהן ביטחונית או פוליטית. בנייה ארגונית חזקה זו היא המונעת מאסטרטגיית התפזרות הישראלית להשיג את יעדיה הסופיים של פירוק המפלגה מבפנים באמצעות לחץ עממי.

בסופו של דבר, הזירה הלבנונית נשארת פתוחה לכל האפשרויות על רקע מלחמה גדולה החורגת מגבולות אזוריים. בעוד שישראל מהמרת על גורם הזמן והלחץ הצבאי, ההתנגדות מהמרת על שחיקת האויב בשטח ועל עמידתה של סביבתה העממית כדי לסכל את פרויקט העקירה והכיבוש הקבוע.

ישראל שואפת ליצור ואקום דמוגרפי שיעזור לה למקד כל תנועה אנושית ולהגביל את תנועת לוחמי ההתנגדות.