"הצללים בצד השני".. איך התמודד הבמאי הפלסטיני ע'אלב שעאת' עם שבר יוני בקולנוע המצרי?

ה'רפסודות' העוגנות על גדות הנילוס נחשבות למפתח סמלי בקולנוע המצרי של שנות השבעים, שכן הן גילמו את מצב הניתוק מהמציאות המרה שבעקבות תבוסת יוני 1967. בסרט 'הצללים בצד השני', הרפסודה מופיעה כארץ של חלומות מבודדים, שבה נפגשים מורדים, בורגנים וסטודנטים הרחק מההמולה והאומללות של העיר, מתבוננים בחברה שלהם בסוג של בוז הנכפה על ידי בידודם מרצון.

סרט זה נחשב ליצירה העלילתית היחידה של הבמאי הפלסטיני ע'אלב שעאת', שהצליח לתפוס לעצמו מקום בולט בהקשר הקולנועי המצרי. שעאת' פתח את סרטו בסצנה של רפסודה לצלילי שיר מהפכני המרמז כי גם אם הלילה ארוך, הבלתי אפשרי יתגשם בסופו של דבר, מה שמציב את הצופה מהרגע הראשון מול מאבק בין ייאוש לתקווה.

עלילת הסרט סובבת סביב ארבעה חברים סטודנטים מהפקולטה לאמנויות יפות, החיים בתקופה הקריטית שבין 1967 ל-1973. הסצנות נעות בין מסדרונות המכללה לבין הרפסודה, בחיקוי לאורח החיים שהציג נגיב מחפוז ב'פטפוט על הנילוס', כאשר דמותו של 'מחמוד' שגולמה על ידי האמן מחמוד יאסין בולטת כדוגמה לצעיר אבוד ומצוק.

דמותה של 'רוז', שגולמה על ידי נג'לאא פתחי, מופיעה כקורבן עמוס סמלים, היא בתו המאומצת של בעלת הדירה המתאהבת במחמוד ונבגדת על ידו. רוז בסרט אינה רק דמות רגשית, אלא היא המקבילה האובייקטיבית למצרים שנבגדה, אך מנסה לקום מחדש עם מה שנותר לה מכוח ההתנגדות והעמידה.

ברפסודה, מחמוד חי עם עמיתים המייצגים זרמים אידיאולוגיים שונים, ביניהם סטודנט פלסטיני מירושלים ואחר אידיאליסט הדבק בערכים. בעוד העמיתים עסוקים בפרויקטי גמר העוסקים בפליטים ובהתנגדות הפלסטינית, מחמוד שוקע באדישותו ובאנוכיותו, מה שמשקף את הניתוק שסבלו ממנו חלק משכבות האליטה באותה תקופה היסטורית.

הבמאי ע'אלב שעאת' השתמש בטכניקות של אור וצל לא רק כאלמנט ויזואלי, אלא כפתח לחקר האזורים האפלים בנפש גיבוריו. האזורים הבולטים בציור מקבלים יותר אור, בעוד אזורי הצל נעשים כהים יותר, וזה מייצג את המניעים הפנימיים של מחמוד שהובילו אותו בהדרגה לחוסר משמעות ולאובדן קיומי.

בסוף הסרט, מחמוד שוקע בהזיות העוסקות בלאומיות ובסוציאליזם, תוהה כיצד ניתן להשיג חירות הפרט בחברה לא חופשית. הוא מסיים את דרכו לבדו בריקנותו, בדיוק כמו הרפסודה שבה הוא גר, לא שייך ליבשה המוצקה ולא בלב ים, אלא תלוי במרחב של אובדן היסטורי.

בניגוד למחמוד, רוז בוחרת להמשיך בחייה למרות אובדן תינוקתה וניסיון ההתאבדות הכושל שלה, כאשר היא מופיעה בסצנות האחרונות הולכת על קביים מעץ. התמדה זו מייצגת את ניצחון הרצון על התבוסה, שכן רוז מסרבת שעתידה יישאר קשור לאדם המייצג שליח של שבר ועבר אפל.

ע'אלב שעאת' נולד בירושלים בשנת 1935, וחי את מרירות העקירה לעזה בשנת 1948, לפני שעבר ללמוד בקהיר ולאחר מכן בווינה. שעאת' הושפע מהקולנוע האירופי והבין את הסכנה שבנרטיב הציוני, מה שדחף אותו להצטרף לתנועת פתח ולהאמין שהקולנוע הוא נשק חיוני במאבק הקיומי עם הכיבוש.

שעאת' תרם להקמת 'קבוצת הקולנוע החדש' במצרים בשנת 1968, תנועה שחתרה לחדש את הקולנוע ולקשרו למציאות העממית הרחק ממערכת ה'כוכבות' הצרכנית. הקבוצה כללה עלית של יוצרים כמו עלי עבד אל-חאלק וראפת אל-מיהי, שרצו קולנוע שינתח את דפוסי היחסים החברתיים ויחשוף את זיוף המציאות המלאכותית.

הקבוצה הפיקה שני סרטים בולטים: 'שיר על המעבר' ו'הצללים בצד השני', אך היא התמודדה עם האשמות פוליטיות מצד אחדים. שעאת' סיפר בזיכרונותיו 'מיומני מהגר' כיצד הואשמו חברי הקבוצה שהם 'קבוצה של קומוניסטים' בגלל קריאתם לקולנוע ריאליסטי שמתרחק מהסרטים הרומנטיים המסורתיים.

סרטו של שעאת' התמודד עם מספרי הצנזורה שאסרו עליו בטענה שהוא מפיץ ייאוש, ולא הותר להציגו אלא לאחר שזכה בפרס בינלאומי בצ'כוסלובקיה. עם זאת, ההצגה נמשכה שבוע אחד בלבד לפני שנאסרה שוב, בתקופה שבה הייתה הידוק צנזוריאלי על סרטים אחרים כמו 'הציפור' של יוסף שאהין ו'אורח השחר' של ממדוח שוכרי.

'הצללים בצד השני' שייך לקטגוריית הסרטים שניסו לנתח את סיבות התבוסה באמצעות הדגשת תפקידה של ה'אינטליגנציה' המצרית. למרות קשיחות ההצגה, הסרט הסתיים בהאדרת ההתנגדות, כאשר הסטודנט הפלסטיני מחליט להצטרף לפעילות פידאית, בעוד רוז ממשיכה בדרכה למרות פציעתה הפיזית.

סרטו של ע'אלב שעאת' נשאר מסמך קולנועי נדיר, המבטא את חזונו של במאי פלסטיני שהצליח לצלול לעומק החברה המצרית ברגע של תפנית היסטורית. זהו קולנוע שלא חיפש סופים שמחים מזויפים, אלא חיפש את האמת באזורי הצל, תוך הדגשה שההתאוששות מהתבוסה מתחילה בהתמודדות עם העצמי ובחשיפת פגמיו.

רוז אינה רק קורבן רגשי, אלא היא תמונתה של מדינה היוצאת מהתבוסה על קביים, נחושה להמשיך קדימה למרות השבר.