הדרה של מצרים מברית הגז החדשה במזרח הים התיכון: האם קהיר תאיץ את התקרבותה האסטרטגית עם אנקרה?

ההכרזה על הקמת 'מרכז האנרגיה של מזרח הים התיכון' בעיר יוסטון, ארה"ב, בהשתתפות הכיבוש, יוון, קפריסין וארצות הברית, עוררה גל של שאלות לגבי הסיבות להיעדרותה של מצרים מהברית החדשה הזו. התפתחות זו מגיעה למרות השותפות ארוכת השנים שקשרה את קהיר עם גורמים אלה באמצעות 'פורום הגז של מזרח הים התיכון' שהושק מהבירה המצרית בשנת 2019 במטרה להפוך אותה למרכז אזורי לסחר באנרגיה.

הברית החדשה מתמקדת בגיבוש מפת דרכים לביטחון אנרגטי ופיתוח משאבי גז טבעי, מה שמהווה שינוי גאו-אסטרטגי בולט באזור. משקיפים סבורים כי מהלך זה עשוי לשקף את רצונם של הצדדים המשתתפים לעקוף את התלות בתחנות ההנזלה המצריות באדקו ודמיאט, ולחפש נתיבים חלופיים להובלת גז ישירות לשווקים האירופיים באמצעות צינורות תת-ימיים.

מקורות המתמחים בענייני אנרגיה דיווחו כי הדרה של מצרים אינה בהכרח אומרת יציאה מוחלטת שלה מהמשוואה, אך היא משקפת שינוי בסדרי העדיפויות של הכוחות האזוריים והבינלאומיים. המקורות הסבירו כי ירידת שיעורי ייצור הגז המקומי במצרים ועליית הביקוש הפנימי החלישו את עמדתה המשא ומתן כמדינה מייצאת, מה שגרם לבעלות הברית לחפש הסדרים ביטחוניים וטכניים חדשים שאינם כוללים את קהיר בשלב הנוכחי.

מבחינה גאו-פוליטית, בולט ניגוד האינטרסים בין רצונה של מצרים להישאר המעבר העיקרי לגז באמצעות הנזלתו וייצואו, לבין מאמצי הכיבוש ויוון להקים צינור 'מזרח הים התיכון' שיחבר את שדות הגז ישירות לאירופה. פרויקט זה, שהתמודד בעבר עם הסתייגויות אמריקאיות, נראה כי קיבל תנופה חדשה לאור השינויים הפוליטיים הנוכחיים ומגמות הממשל האמריקאי התומכות בדרישות הכיבוש.

מומחים סבורים כי הדרה זו עשויה לדחוף את קהיר לחזק את התקרבותה עם אנקרה, במיוחד לאור ההתפתחות הבולטת ביחסים הבילטרליים בשנתיים האחרונות. תחושת 'הבגידה הפוליטית' מצד בעלות הברית של אתמול עשויה להאיץ את קצב ההבנות המצריות-טורקיות בנוגע לנושאים מורכבים, ובראשם תיחום הגבולות הימיים באזורים הכלכליים הבלעדיים במזרח הים התיכון.

היחסים המצריים-טורקיים עברו קפיצות איכותיות לאחרונה, כאשר הופעל מועצת שיתוף הפעולה האסטרטגי וחודשו התמרונים הצבאיים המשותפים כמו תרגיל 'ים הידידות 2025'. כמו כן, שתי המדינות נכנסו לשותפויות הגנה מתקדמות הכוללות ייצור כלי טיס בלתי מאוישים והשתתפות בפרויקט המטוס הקרב הטורקי מהדור החמישי, מה שמשקף רצון משותף לשרטט מחדש את מאזני הכוחות באזור.

הדיווחים מצביעים על כך שנפח הסחר בין קהיר לאנקרה נמצא בעלייה מתמדת, כאשר הוא הגיע לכ-6.8 מיליארד דולר בסוף שנת 2025, עם שאיפות רשמיות להגיע ל-15 מיליארד דולר. משקל כלכלי גובר זה מספק בסיס איתן לברית פוליטית שעשויה להתמודד עם גושים אחרים בים התיכון, ולהגן על זכויות שתי המדינות בעושר הטבעי שהברית החדשה מנסה להשתלט עליו.

מנגד, אפשרות הברית המצרית-טורקית בנושא הגז מתמודדת עם אתגרים מורכבים, הקשורים להסכמים קודמים שחתמה קהיר עם יוון והכיבוש בחסות אמריקאית. תיחום מחדש של הגבולות עם טורקיה עשוי להיות כרוך בהתנגשות ישירה עם וושינגטון ותל אביב, מה שעלול להשפיע על השקעות חברות קידוח בינלאומיות הפועלות בשדות המצריים, מה שהופך את ההחלטה המצרית לכפופה לחישובים מדויקים.

מקורות תקשורתיים דיווחו כי הכיבוש עשוי להיות המניע העיקרי להדרה של מצרים, בתגובה לעמדותיה של קהיר הדוחות תוכניות לגירוש תושבי רצועת עזה ומתח בתיאום הביטחוני במספר נושאים. 'נקמה פוליטית' זו, כפי שמכנים אותה אנליסטים, מציבה את מצרים בפני הצורך להעריך מחדש את הימוריה הקודמים על הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שלא מנעה את שולי תפקידה בהסדרים החדשים.

העמדה האמריקאית הנוכחית נראית נוטה יותר לתמוך בפרויקטים המבטיחים ביטחון אנרגטי לכיבוש וליוון הרחק מסיבוכים אזוריים אחרים. חוקרים סבורים כי וושינגטון רואה במרכז החדש פלטפורמה אסטרטגית לביטחון ימי, מה שמהווה יציאה מהנוסחה הכלכלית הטהורה שייצג פורום הגז של מזרח הים התיכון שאירחה קהיר במשך שנים.

בנוגע לייצור, מצרים חתמה באפריל 2025 על הסכם ענק עם קפריסין לאספקת גז למשך 15 שנה, אך הברית החדשה ביוסטון מטילה צל של ספק על רצינות יישום הבנות אלה. השינויים בשוק האנרגיה העולמי והלחצים הגיאו-פוליטיים עשויים לדחוף את קפריסין ויוון להתנער מהתחייבויותיהן כלפי קהיר לטובת פרויקטים המתאימים יותר לחזון האמריקאי והישראלי.

הפנים המצרי עוקב אחר התפתחויות אלה בזהירות, כאשר גברה הביקורת על מדיניות החוץ שהניחה את כל הקלפים בסל הברית עם יוון והכיבוש. משקיפים דורשים את הצורך לגוון את השותפויות ולהסתמך על כוח הייצור העצמי במקום להסתפק בתפקיד 'המתווך' או 'המנזל' של הגז, כדי להבטיח אי-הדרה בכל הסדרים אזוריים עתידיים.

טורקיה מצדה, מברכת על כל התקרבות עם מצרים בנושא הים התיכון, כאשר היא רואה בקהיר שותפה טבעית שיכולה לאזן את ההשפעה היוונית-קפריסאית. הגעה להסכם לתיחום גבולות בין אנקרה לקהיר תעניק לשני הצדדים שטחים נרחבים לקידוח, ותחסום את הדרך לניסיונות לבודד מי מהם מעושר הגז העצום באזור, למרות המכשולים המשפטיים והפוליטיים העומדים בפני מסלול זה.

לסיכום, נראה כי מפת האנרגיה במזרח הים התיכון עוברת עיצוב מחדש בהתאם לאינטרסים משתנים שאינם מכירים בקביעות פוליטיות ישנות. על מקבל ההחלטות בקהיר יהיה לבחור בין המשך בבריתות שהוכיחו את שבריריותן במבחן האינטרסים הראשון, לבין פתיחות לאפשרויות אסטרטגיות חדשות עם אנקרה שיבטיחו למצרים תפקיד פעיל ועצמאי בביטחון האנרגיה האזורי.

הדרה של מצרים שולחת מסר כי ההשפעה בשווקי האנרגיה אינה נבנית רק על מיקום גיאוגרפי, אלא על יכולת הייצור בפועל.