מותו של הסופר הסורי עבדאללה עיסא אל-סלאמה.. 'בחתרי של העידן' וקול הגלות והחירות

הזירה התרבותית והספרותית הערבית איבדה את המשורר, הסופר וההוגה הסורי הבולט עבדאללה עיסא א-סלאמה, שהלך לעולמו בבירה הירדנית עמאן בגיל 82. המנוח נחשב לאחד מגדולי הספרות הגלותית, לאחר שבילה עשורים ארוכים הרחק ממולדתו סוריה, והקדיש את עטו להגנה על ערכי החירות, הצדק והזהות הערבית והאסלאמית.

המנוח נולד בשנת 1944 בכפר אל-חדידי, השייך לאזור מנבג שבפרברי חלב, אותה אדמה שהולידה את המשורר העבאסי המפורסם אל-בוחטרי. קשר גיאוגרפי ויצירתי זה הוביל את המבקרים להעניק לא-סלאמה את הכינוי 'בוחטרי של העידן', בהוקרה על עושר לשונו ועוצמת שירתו, ששאבה את מקוריותה מהמורשת ואת דאגותיה מהמציאות.

מסעו האקדמי של א-סלאמה החל בחלב, ולאחר מכן עבר לדמשק, שם סיים את לימודיו בחוג לשפה הערבית באוניברסיטה בשנת 1968, בהשפעת דור של מדענים והוגים גדולים. שאיפתו האקדמית לא נעצרה כאן, והוא קיבל מאוחר יותר תואר במשפטים מאוניברסיטת ביירות הערבית בשנת 1988, ובכך שילב בין רהיטות הדיבור לדיוק החוק.

המנוח השתלב מוקדם בעבודה ציבורית ובפעילות פוליטית בסוריה, מה שעלה לו במחיר יקר של חירותו, כאשר נעצר בשנת 1973. עם התגברות הלחץ הפוליטי בתחילת שנות השמונים, נאלץ לעזוב את המדינה ולהתיישב בירדן, כדי להתחיל פרק חדש בחייו כאחד הקולות הבולטים של האינטלקטואלים הסורים בגלות.

בתחום השירה, הותיר א-סלאמה מורשת עשירה שהתבטאה בחמישה ספרי שירה עיקריים, שהחלו ב'הצל והחום' בשנת 1975, ואחריו 'נווה מדבר בתוהו' ו'יבלות במצח השומרוני'. שיריו התאפיינו ביכולת יוצאת דופן לשלב סוגיות קיומיות עם המציאות הפוליטית המרה, מה שהפך את שירתו למראה המשקפת את שבריריות ושאיפות האדם הערבי.

שיריו של א-סלאמה זכו לתפוצה רחבה שחרגה מהאליטות הספרותיות לקהל הרחב, במיוחד באמצעות שני שיריו 'אני והזמיר' ו'שחרר את ידי, כי איני משבוייך'. שני שירים אלו הפכו לאייקונים בעולם השירה האסלאמית, ודורות עוקבים שרו אותם כהמנון לחירות ודחיית כבלים, מה שחיזק את מעמדו כמשורר של ערכים ועקרונות.

הפרוזה לא הייתה פחות נוכחת במסלולו, שכן הוא עסק ברומנים ובסיפורים קצרים במיומנות, והוציא יצירות כמו 'הנחשים' ו'הענן הבוכה'. הוא השתמש בסיפוריו בשיטות סמליות וסאטיריות לביקורת על עריצות ושחיתות פוליטית, וראה ברומן אמצעי אמנותי יעיל לתיעוד סבל העמים ולחשיפת מנגנוני הדיכוי והעוול החברתי.

בנוסף ליצירתו הספרותית, א-סלאמה היה הוגה בעל חזון, ופרסם עשרות מאמרים ומחקרים שעסקו בסוגיות של רפורמה תרבותית ופוליטית. כחבר באיגוד הספרות האסלאמית העולמית, הוא תרם באופן פעיל לגיבוש מושגי הספרות המחויבת המשלבת יופי אמנותי ומסר מוסרי נשגב.

המנוח זכה במהלך מסלולו הארוך להערכה ערבית רחבה, שהתבטאה בקבלת פרסים יוקרתיים, ביניהם פרס עוכאז לשירה בשנת 2009 ופרס מוסד אל-באבטין ליצירה שירית. הוקרות אלו היוו הכרה בכישרונו הייחודי וביכולתו לשמור על רמה אמנותית גבוהה למרות תנאי העקירה והגלות הקשים.

משקיפים רואים את חשיבותו של עבדאללה עיסא א-סלאמה בכך שהוא מהווה מודל לאינטלקטואל שלא התפשר על עקרונותיו, ונשאר נאמן לענייני מולדתו למרות המרחק הגיאוגרפי. הוא הצליח באמצעות כתביו לבנות גשר בין דור החלוצים לדור העכשווי, תוך שמירה על שפה ערבית איתנה המסוגלת להכיל את תמורות העידן.

מקורות תרבותיים דיווחו כי מותו של א-סלאמה מהווה אובדן כבד לזירה היצירתית הסורית והערבית, שכן הוא היה קול מאוזן שהתרחק מאורות הזרקורים המזויפים והתמקד במהות המילה. מוסדות ספרותיים רבים ספדו למנוח, והזכירו את עמדותיו האמיצות ותרומותיו שיישארו מקור התייחסות לחוקרים בספרות ההתנגדות והחירות.

אוספי הסיפורים הקצרים שלו, כמו 'למה השוחט משקר?' ו'דמעות דרגאם', התאפיינו ביכולת גבוהה לתפוס פרטים אנושיים קטנים ולהפוך אותם לסוגיות גדולות. הוא האמין שהסופר הוא עד לתקופתו, ושהמילה היא אמנה שיש למלא ביושר ובאחריות, וזה מה שיישם בפועל בכל שורה שכתב.

א-סלאמה חי את שנותיו האחרונות בעמאן, והמשיך את תרומתו האינטלקטואלית עד נשימתו האחרונה, ועקב בדקדקנות אחר כאבי ותקוות העם הסורי. עם מותו נסגר דף מדפי הספרות הסורית המחויבת, אך מורשתו המחולקת בין שירה, רומן ומחשבה תישאר חיה בזיכרון הדורות הבאים כמגדלור למחפשי הכבוד.

עדויות ספרותיות מצביעות על כך ש'בוחטרי של העידן' הצליח להיות קול לחסרי הקול, והביע את טרגדיית הגלות במרירות ובעצב, אך ללא כניעה לייאוש. מסלולו שנמשך למעלה מחצי מאה נשאר עדות לכך שספרות אמיתית היא זו שנוטה לצד האדם ולענייניו הצודקים בכל זמן ומקום.

הדאגה העיקרית שלי היא לחשוף את העוול שסובל ממנו האדם הערבי, שכן הספרות חייבת למלא תפקיד מוסרי ואנושי.