התיישבות ללא מסכות..... מלחמת קיום פתוחה על האדמה והאדם

מה שמתרחש בגדה המערבית כבר אינו אירוע ביטחוני או הסלמה זמנית בהתנהגות הכיבוש, אלא מעבר מחושב לשלב מכריע בפרויקט הציוני, שבו מוגדרים מחדש האדמה, האדם והזמן במשוואה קולוניאלית חדשה הרואה כי עכשיו היא ההזדמנות והרגע המתאים לסגור את תיק המדינה הפלסטינית לעד, באמצעות מה שניתן לכנותו התיישבות מקיפה ככלי ריבונות חלופי לכל הסדר פוליטי.

ההתיישבות כאן אינה פועלת כהרחבה טבעית של הכיבוש אלא כתחליף מתקדם יותר לו, שכן ההתנחלות הופכת מישות טפילית על הגיאוגרפיה הפלסטינית למרכז כובד דמוגרפי, כלכלי וביטחוני המעצב מחדש את המרחב החי כולו, שכן ההכפלה החסרת תקדים במספר המוקדים ההתיישבותיים אינה סימן לכאוס אלא הוכחה למדיניות מחושבת, המבוססת על ייצור מציאות עובדת מואצת לפני שמשתנים מאזני האזור או מתגבשים לחצים בינלאומיים חדשים.

ישראל שואפת היום ליותר משליטה על האדמה, היא עובדת על עיצוב מחדש של הגדה המערבית כמרחב מפוצל ללא אחדות פנימית באמצעות רשת מורכבת של כבישי עוקף, מחסומים וגדר ההפרדה, מה שממיר את הערים הפלסטיניות ליחידות אוכלוסייה מבודדות שאין להן תנאי התפתחות או כלי ריבונות, ובכך הדיבור על מדינה פלסטינית הופך לנוסחה לשונית ללא תוכן גיאוגרפי או כלכלי.

בהקשר זה הופך היעד הדמוגרפי למרכז הפרויקט, שכן הממשלות הישראליות אינן מסתירות את כוונתן לקלוט בין מיליון לשני מיליון מתנחלים נוספים בגדה המערבית, מה שמוביל לאיזון מספרי כפוי בין המתנחלים לתושבים המקוריים, ואיזון זה אינו מיועד להיות קיום משותף אלא כלי להכשרת הסיפוח וכפיית הריבונות הישראלית תחת תירוץ המציאות האוכלוסייתית החדשה.

ולא ניתן להפריד מגמה זו ממדיניות השמנת ההתנחלויות והפיכתן לערים גדולות המחוברות ישירות למרכז הישראלי, בעוד שהפלסטיני נדחק לשוליים כלכליים צפופים באמצעות הפקעת קרקעות חקלאיות, ייבוש משאבים ומניעת גישה לחקלאים ולרועים לאדמותיהם, בתהליך ריקון שקט המטרתו לשבור את הקשר של האדם לאדמתו לפני גירושו ממנה בפועל.

ורדיפת רועי הבקר והתקהלויות הבדואיות מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר זה, שכן אזורים אלה מהווים את העומק הגיאוגרפי הפתוח שהכיבוש שואף לשלוט בו כי הוא מייצג את החוליה החלשה במערכת ההגנה הפוליטית והמשפטית הפלסטינית, ועל ידי השתלטות עליו נפתחת הדרך להרחבה התיישבותית מאוחרת שבה הזמני הופך לקבוע והמקרי לרשמי.

מלחמת ההשמדה בעזה מאז ה-7 באוקטובר 2023 סיפקה הזדמנות אסטרטגית נדירה לממשלת נתניהו הימנית הקיצונית לשחרר את ידיה בגדה המערבית, תוך ניצול עיסוק העולם בטבח וההרס ברצועה לביצוע תוכניות ההתייהוד והסיפוח עם מינימום רעש פוליטי, ברגע שבו התלכדו הרצון הישראלי עם חוסר האונים הבינלאומי לפעול.

המסוכן בתמונה הוא שתרחבות התיישבותית זו אינה נתקלת רק בשתיקה בינלאומית, אלא בחלל פוליטי ופיצול פלסטיני המאפשר לכיבוש להציג את עצמו כצד המכתיב עובדות על הקרקע, בעוד שהצד השני נעדר מקרב הקיום המכריע, שכן היעדר אסטרטגיה פלסטינית מאוחדת הופך את ההתיישבות מאתגר פוליטי לגורל מוכתב.

ברמה המשפטית מהווה מה שמתרחש הפרה בוטה של כל כללי המשפט הבינלאומי והחלטות הלגיטימיות הבינלאומיות, אך הכיבוש מבין כי המשפט ללא כוח הרתעה הופך לטקסט מוסרי משותק, וזה עודד אותו ללכת רחוק יותר בקידום משטר הפרדה גזעית מושלם המבוסס על אפליה מבנית בין המתנחל כתושב בעל זכויות מלאות לבין הפלסטיני כנטל דמוגרפי שיש להכיל או להסיר.

ההתיישבות במהותה אינה מדיניות התפשטותית בלבד, אלא פרויקט חלופי השואף לסיים את הסכסוך באמצעות ביטול אחד מצדדיו מהגיאוגרפיה וההיסטוריה יחד, והתמודדות עמה לא יכולה להתבצע בנאום בנייה או תגובות מבודדות, אלא דורשת מאבק מקיף, המתחיל בבניית מחדש של האחדות הפלסטינית והפעלת ההתערבות המשפטית, הדיפלומטית והבינלאומית, וקיבוע האדם באדמתו כמעשה התנגדות יומי.

השתיקה הבינלאומית והרפיון הפלסטיני אינם אומרים אלא מתן זמן מספיק לכיבוש להפוך את ההתיישבות לעובדה סופית שאינה ניתנת לשינוי, ואז השאלה לא תהיה על צורת המדינה הפלסטינית אלא על איך להציל את מה שנשאר מהקיום הפלסטיני עצמו.

ולא ניתן להשלים את ההבנה של התמונה ההתיישבותית בגדה המערבית מבלי לעצור ליד התקפות המתנחלים, שלא הפכו עוד להתנהגות אישית או התפרצות מחוץ לשליטה, אלא הפכו לכלי מאורגן ומשולב במערכת הכיבוש, שבה מועסק האלימות היומית נגד הפלסטינים כאמצעי גירוש לא מוכרז, המבוצע על הקרקע בידי המתנחלים ומגובה ומכוסה על ידי צבא הכיבוש ומוסדותיו.

התקפות המתנחלים על הכפרים, החוות והשדות, שריפת הבתים והרכבים, והתקפות על התושבים והרועים, אינן אלא צורה של טרור התיישבותי, המטרתו לשבור את רצון העמידה ולהדוף את הפלסטיני לנדידה כפויה מבלי צורך בהחלטות רשמיות לגירוש, שכן האלימות כאן מבצעת תפקיד פוליטי ברור המבוסס על ריקון האדמה מבעליה, והפיכת הפחד לכלי לעיצוב מחדש של המפה האוכלוסייתית.

בהקשר זה הופך המתנחל לזרוע ביצועית של הפרויקט הקולוניאלי, שכן הוא מבצע את התפקיד המזוהם שהמדינה הישראלית אינה רוצה לקחת על עצמה בגלוי, בעוד שהמוסד הצבאי מספק הגנה ומגביל את הקורבן במקום להעניש את הפושע, ובכך הופכת ההתקפה לחלק ממדיניות שיטתית לכפות על הפלסטיני לוותר על אדמתו תחת איום מתמשך וחוסר ביטחון.

ועם הצטברות התקפות יומיות אלה מתאכלת היכולת של ההתקהלויות הכפריות והבדואיות להישאר, שכן התושבים נדחפים לנדידה פנימית כפויה תוך השארת אדמותיהם, שמהר הופכות לאזורים סגורים או מוקדים התיישבותיים חדשים במעגל משולב של אלימות, התיישבות וסיפוח שקט.

התעלמות בינלאומית מטרור המתנחלים אינה פחות מסוכנת מהשתיקה על ההתיישבות עצמה, כי היא מעניקה לכיבוש כלי יעיל וזול עלות להשגת מטרותיו הגירושיות ללא רעש פוליטי, ומאשרת כי מה שמתרחש בגדה המערבית אינו סכסוך על ביטחון, אלא תהליך עקירה שיטתי המטרתו לטהר את הקיום הפלסטיני לטובת פרויקט קולוניאלי חלופי שאינו עוצר בגבולות האדמה, אלא מכוון לאדם עצמו.