ללא כותרת 2026-07-24 09:39:29

מכתב מוושינגטון

וושינגטון – סעיד ע'ריקאת – 24/7/2026

בסצנה המשקפת את הפילוג הגובר בתוך הממסד הפוליטי האמריקאי בנוגע למלחמה עם איראן, בית הנבחרים הצביע ביום חמישי בעד החלטה הקוראת לנשיא דונלד טראמפ לסיים את מעורבות הכוחות האמריקאים בפעולות צבאיות, בעוד הסנאט דחה הצעת חוק חזקה יותר שהייתה מחייבת את הממשל באופן חוקי להפסיק את המלחמה. ניגוד זה מדגיש את היקף המחלוקת בין שני הבתים, וחושף בו זמנית את האיזונים הפוליטיים העדינים השולטים ביחס המפלגה הרפובליקנית למלחמה שנחשבת לאחד הסכסוכים החיצוניים הנדחים ביותר בדעת הקהל האמריקאית.

בית הנבחרים הצביע ברוב של 214 מול 208 בעד ההחלטה הלא מחייבת, בתמיכת כל הדמוקרטים והצטרפותם של ארבעה רפובליקנים: תומס מאסי, טום בארט, וורן דייווידסון, ובריאן פיצפטריק, במסר פוליטי ברור הקורא לממשל להסיג את הכוחות האמריקאים מפעולות איבה נגד איראן.

אך ההחלטה, למרות חשיבותה הפוליטית, אינה נושאת כוח חוקי המחייב את הבית הלבן ליישמה, מה שדחף את הדמוקרטים להעביר את המאבק לסנאט, שם הוגשה הצעת "החלטה משותפת" בעלת תוקף חוקי, אך היא נפלה בתוצאה של 49 מול 47, לאחר שהסנאטורית הרפובליקנית סוזן קולינס הצטרפה לדמוקרטים, בעוד שאר הרפובליקנים (כמעט כולם) הצביעו נגדה, למעט ארבעה חברים שנעדרו מההצבעה.

שוני זה חושף אירוניה בולטת; שכן מספר רפובליקנים אישרו בעבר בפומבי כי המשך המלחמה למעלה משישים יום דורש אישור מהקונגרס על פי חוק סמכויות המלחמה, אך הם דחו בו זמנית את הצעת ההחלטה שהייתה מסיימת את הפעולות הצבאיות. ביניהם הסנאטורים טום טיליס וג'ון קורטיס.

טיליס נימק את עמדתו באומרו כי תקופת 60 הימים החלה ביולי, ולא בפברואר כאשר ארצות הברית וישראל החלו בתקיפותיהן הצבאיות נגד איראן, בטענה שהממשל לא תיאר רשמית את המתרחש כ"מלחמה" אלא בעשרה ביולי הנוכחי. הוא הוסיף כי הקונגרס צריך להעניק אישור רשמי אם הפעולות יימשכו לאחר תום התקופה החוקית, ברמז לשאיפת הרפובליקנים להעניק לגיטימציה חוקתית למלחמה במקום להפסיקה.

הצעה זו משקפת ניסיון לאזן בין שיקולים חוקתיים לבין תמיכה פוליטית בנשיא, שכן טיליס אמר כי הקונגרס יכול "לעזור לנשיא במלחמה לא פופולרית על ידי מתן לגיטימציה חוקית", הצהרה החושפת הכרה בתוך המפלגה הרפובליקנית בהיקף ההתנגדות העממית הגוברת למלחמה, תוך הקפדה בו זמנית לא להיראות כמי שנוטש את הנשיא.

מצדם, הדמוקרטים הדגישו כי מטרת הגשת הצעות חוזרות ונשנות לסיום המלחמה אינה מוגבלת לניסיון להפסיק פעולות צבאיות, אלא גם לרישום עמדות הרפובליקנים לפני בחירות אמצע הקדנציה, ואישור מחדש כי החוקה מעניקה לקונגרס, ולא לנשיא, את הסמכות להכריז מלחמות.

יושב ראש הדמוקרטים בוועדת החוץ של בית הנבחרים, גרגורי מיקס, אמר כי הצבעת הנבחרים משקפת תחילת תגובת הקונגרס לרצון האמריקאים, וציין כי כ-70% מהאזרחים מתנגדים למלחמה ורואים בה "מלחמת בחירה". הוא הוסיף כי הדמוקרטים בוחנים שימוש בכלים חוקתיים אחרים, כולל סמכות אישור התקציב, כדי ללחוץ על הממשל לסיים את הפעולות הצבאיות.

מיקס גם הודיע על כוונתו להגיש הצעת החלטה לתבוע את ממשל טראמפ באשמת חריגה מסמכויות הקונגרס בניהול המלחמה, שתוגש להצבעה לאחר חזרת הבית מפגרת הקיץ, בצעד שעשוי לפתוח עימות חוקתי חדש בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת.

מנגד, הרפובליקנים, במיוחד אלה המייצגים מחוזות בחירה מתנדנדים, מתמודדים עם לחצים פוליטיים גוברים עקב השלכות המלחמה הכלכליות. חבר הקונגרס הרפובליקני רוב בריסנהאן הודה כי הבוחרים מקשרים בין המלחמה לעליית מחירי הדלק והדשנים, אך הדגיש כי איראן אסור שתחזיק בנשק גרעיני, וקרא בו זמנית לסיים את המשבר במהירות ולפתוח מחדש את מצר הורמוז כדי להקל על הלחצים הכלכליים.

למרות חששות אלה, בריסנהאן בחר להצביע נגד ההחלטה לסיים את המלחמה, בעמדה המשקפת את הדילמה העומדת בפני רפובליקנים רבים בין מחויבות לשיח הביטחון הלאומי לבין התמודדות עם בוחרים מודאגים מעלות המלחמה הכלכלית והפוליטית.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהקונגרס הצביע נגד המשך המלחמה; בית הנבחרים אישר כבר בתחילת יוני האחרון החלטה דומה ברוב של 215 מול 208, לפני שהסנאט אימץ גם הוא את הגרסה הלא מחייבת, אך הממשל המשיך בפעולותיו הצבאיות ללא שינוי.

מנהיגי המפלגה הדמוקרטית מדגישים כי המשך הגשת החלטות אלה נועד להטיל על הרפובליקנים אחריות פוליטית למלחמה הנחשבת, על פי סקרי דעת קהל, לאחת המלחמות הפחות פופולריות בהיסטוריה האמריקאית המודרנית. חברת הקונגרס פרמילה ג'איאפאל אמרה כי אפילו חלק גדול מבסיס "מאגה" התומך בטראמפ מתייחס בחשדנות להמשך המלחמה, בטענה שרבים מתומכי הנשיא האמינו להבטחותיו לסיים את "המלחמות הנצחיות", ולא להיכנס למלחמות חדשות.

הצבעת שני הבתים משקפת את העובדה שהוויכוח המתנהל בוושינגטון אינו מוגבל עוד למלחמה עם איראן, אלא סובב סביב גבולות הסמכות הנשיאותית עצמה. במשך עשורים, סמכויות הבית הלבן בשימוש בכוח צבאי התרחבו ללא אישור מפורש מהקונגרס, בעוד המחוקקים הסתפקו לרוב בתגובות מאוחרות. כיום הדמוקרטים מנסים להחזיר תפקיד חוקתי זה, בעוד רפובליקנים רבים מעדיפים לשמור על חופש הפעולה של הנשיא, גם כשהם מכירים בקיומן של מגבלות חוקיות שיש לכבד.

הפילוג הרפובליקני המוגבל אינו משקף מחלוקת אידיאולוגית עמוקה כפי שהוא משקף חישובים אלקטורליים שונים. הרפובליקנים שהצטרפו לדמוקרטים מייצגים ברובם מחוזות בחירה מתונים יותר או נהנים מעצמאות פוליטית גדולה יותר, בעוד שרוב חברי המפלגה מעדיפים לא לאתגר את טראמפ ישירות. לכן, ההצבעה בבית הנבחרים הייתה מסר מחאה פוליטי, אך היא לא הגיעה לרמה של יצירת גוש רפובליקני המסוגל לכפות שינוי ממשי במסלול המלחמה.

חשיבות דעת הקהל בנושא זה גוברת עם התקרבות בחירות אמצע הקדנציה, שכן סקרי דעת קהל מצביעים על כך שרוב האמריקאים מתנגדים להמשך המלחמה, לא רק בגלל ההפסדים הצבאיים, אלא גם כתוצאה מהשלכותיה הכלכליות על מחירי האנרגיה, האינפלציה ושרשרות האספקה. מכאן שהדמוקרטים שואפים להפוך את המלחמה לסוגיה אלקטורלית פנימית, בעוד הרפובליקנים מנסים להימנע מלהיראות כתומכים במלחמה פתוחה, מבלי לוותר על תמיכה בנשיא או במדיניות החוץ שלו.

תוצאות ההצבעה חושפות כי עתיד המלחמה עשוי להיקבע פוליטית יותר מאשר צבאית. אם הפעולות הצבאיות יימשכו ללא השגת יעדים ברורים, ופופולריותן תמשיך לרדת, הבית הלבן עלול למצוא את עצמו מול לחצים גוברים מהקונגרס בעת דיון בתקציב ובמימון משרד ההגנה. אז עשויים כלי ההוצאה הפדרלית ותביעות חוקתיות להפוך לאמצעים יעילים יותר מהחלטות סמליות, מה שיחייב את הממשל להעריך מחדש את עלות המלחמה מבית לפני חישוביו בשדות הקרב.