מעזה לאיראן: מחיר חוסר היכולת של אמריקה לומר 'לא' לישראל

ניתוח חדשותי

מאת: סעיד עריקאת, 21 ביולי 2026

וושינגטון – מלחמות לעיתים רחוקות מתחילות בהחלטה אחת. לרוב, הן נובעות מסדרה של החלטות שלא התקבלו, אזהרות שהתעלמו מהן, והזדמנויות שאבדו בכוונה. התחקיר המרשים של דייוויד קירקפטריק במגזין הניו יורקר, שפורסם ב-20 ביולי, מציע אולי את ההסבר הברור ביותר עד כה כיצד ארצות הברית נכשלה בריסון המלחמה הישראלית בעזה, וכיצד כישלון זה תרם בסופו של דבר לגרור את וושינגטון למלחמה המתמשכת כיום עם איראן.

בהתבסס על מסמכים סודיים וראיונות עם בכירים, קירקפטריק מפרק את הנרטיב הנוח הטוען שלממשל הנשיא ג'ו ביידן חסרו הכלים ללחוץ על ישראל. הראיות מצביעות על ההפך הגמור; לממשל היה כוח השפעה יוצא דופן, אך הוא בחר שוב ושוב שלא להשתמש בו.

המסמך המרכזי בתחקיר של קירקפטריק הוא מכתב סודי שנמסר על ידי מירג'אנה ספוליאריץ', נשיאת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), לנשיא ג'ו ביידן ב-5 במרץ 2024. ה-ICRC, כשומר הנאמן של אמנות ז'נבה, לעיתים רחוקות פונה לראשי מדינות ישירות בשפה כה נחרצת.

ספוליאריץ' הזהירה כי ההתנהגות הישראלית הפכה ל"בלתי מתיישבת" עם חוקי הסכסוכים המזוינים, וגינתה את מניעת הגישה של ה-ICRC לעצורים פלסטינים. לדברי קירקפטריק, השעיית הדיאלוג המשפטי של ישראל עם ה-ICRC הציבה אותה בשורה אחת עם צפון קוריאה ואריתריאה.

חשוב מכך, היא קראה לביידן להפסיק את העברת הנשק שאינו מתאים לשימוש באזורים מאוכלסים בצפיפות, והזהירה כי ויתור על "הסטנדרטים המינימליים של אנושיות" יהווה כישלון מוסרי שההיסטוריה לא תסלח עליו.

קריאה זו הגיעה בתקופה שבה לממשל האמריקאי היו סמכויות משפטיות נרחבות לפעול. ביידן כבר פרסם מדיניות האוסרת העברת נשק אמריקאי אם "סביר יותר מאשר לא" שהוא ישמש לביצוע פשעי מלחמה. "חוק ליהי" אוסר גם מתן סיוע ליחידות צבאיות המעורבות באופן מהימן בהפרות חמורות של זכויות אדם. כמו כן, "מזכר הביטחון הלאומי מס' 20" חייב את מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לאשר את עמידתה של ישראל בחוק ההומניטרי הבינלאומי, אחרת הסיוע הצבאי עלול להיות מושעה.

המסגרת המשפטית כבר הייתה קיימת. אך, לדברי קירקפטריק, מה שקרה לאחר מכן לא היה יישום של ערובות אלו, אלא מאמץ שיטתי לעקוף אותן בכל פעם שהן התנגשו עם המחויבות הפוליטית של וושינגטון לישראל.

לאחר שנים, בכירים מודים שהממשל אפשר לעצמו שוב ושוב להיות מנוצל. היועץ לביטחון לאומי לשעבר, ג'ייק סאליבן, אמר: "היינו צריכים להפעיל יותר לחץ על ישראל לנקוט בגישה שונה." מזכיר ההגנה לויד אוסטין השווה את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו למהמר "שמשחק בכספי הבית", כלומר בכספים שהוא לא יישא בהפסדם.

בכירים ישראלים הרגיעו את וושינגטון ללא הרף שהמלחמה תסתיים ב"שבועיים נוספים", ביטוי שהפך לבדיחה בתוך הממשל לאחר שרון דרמר החליף אותו בצחוק במילה "פורטנייט" (כלומר שבועיים). כל הבטחה חדשה דחתה את העימות עם ישראל בזמן שמספר הקורבנות גדל.

אפילו החלטתו של ביידן, שזכתה לסיקור תקשורתי נרחב, להשעות משלוחי פצצות במשקל אלפיים פאונד, התבררה כצעד סמלי במידה רבה. קירקפטריק מציין שהממשל המשיך בשקט לשלוח פצצות במשקל 500 פאונד בנפרד, ובכך רוקן את ההחלטה מתוכנה.

ההשלכות של מדיניות זו לא הוגבלו לעזה. יותר משבעים אלף פלסטינים נהרגו, רובם אזרחים, ושטחים נרחבים ברצועה נהרסו, בעוד רוב האוכלוסייה נעקרה.

אך קירקפטריק מבהיר גם שאסטרטגיית הממשל האמריקאי תרמה להאצת התרחבות הסכסוך ברמה האזורית. מחשש שכל מחלוקת פומבית עם ישראל תפורש כעידוד לאיראן ולחיזבאללה, הבית הלבן המשיך להעניק תמיכה כמעט בלתי מותנית לישראל, גם בזמן שנתניהו הרחיב את מעגל העימות באמצעות פעולות בדמשק, טהראן וביירות.

סגן היועץ לביטחון לאומי ג'ון פיינר הזהיר פנימית כי מצב זה יצר דוגמה קלאסית של "סיכון מוסרי" (Moral Hazard), שכן התמיכה האמריקאית הבלתי מותנית עודדה את ישראל להסלמה שוושינגטון טענה שהיא מנסה למנוע.

פיליפ גורדון, היועץ לביטחון לאומי של סגנית הנשיא דאז קמלה האריס, סיכם את הבעיה באומרו שמנהיגים ישראלים הבינו ש"ארצות הברית תגן עליהם לא משנה מה יקרה."

אמונה זו הוכיחה את חשיבותה הקריטית. כוחות אמריקאים סייעו פעמיים ביירוט התקפות איראניות רחבות היקף על ישראל, מה שהפחית את האבדות הישראליות וחיזק את האמונה בקרב ההנהגה הישראלית שוושינגטון תישא בסופו של דבר בעלות כל הסלמה.

לדברי קירקפטריק, יועציו של ביידן הזהירו את הממשל הבא בראשות דונלד טראמפ שאיראן נמצאת במצב אסטרטגי שברירי, ושישראל ככל הנראה תנסה לנצל הזדמנות זו.

אזהרות אלו הפכו למציאות. כאשר הנשיא דונלד טראמפ הורה מאוחר יותר על השתתפות כוחות אמריקאים בתקיפות שכונו מתקנים גרעיניים איראניים, ולאחר מכן במתקפה משולבת מפתיעה על איראן חודשים לאחר מכן, החלטות אלו היו רק הרחבה של שנים של תקדימים שהצטברו.

הסברו של מזכיר המדינה מרקו רוביו שוושינגטון פעלה מכיוון שפעולות ישראליות היו גוררות את ארצות הברית לסכסוך בכל מקרה, מגלם את ההיגיון של ממשלים אמריקאים עוקבים שבחרו ללכת בעקבות האסטרטגיה הישראלית במקום להנחות אותה.

אולי הדבר המדאיג ביותר בתחקיר של קירקפטריק אינו חשיפת התנהגות פסולה, אלא הצגתו כיצד תהליך ההונאה העצמית הפך לנורמלי בתוך מוסדות קבלת ההחלטות.

סקירת משרד החוץ של מזכר הביטחון הלאומי מס' 20 הפכה למה שאחד הבכירים תיאר כ"תהליך הלבנה מוחלט", בעוד בכיר אחר ראה בה פרקטיקה שנעשתה בחוסר תום לב.

התנגדויות משפטיות הועלו בתוך הממשל, ולאחר מכן רוככו, ובסופו של דבר נוטרלו באמצעות ניסוחים לשוניים מדויקים.

באופן דומה, יישום "חוק ליהי" להשעיית סיוע מבסיס ישראלי שהואשם בהתעללות בעצורים פלסטינים נתקל בקשיים, מכיוון שבלינקן האמין שהפסקת אש קרובה. אולם, הפסקת האש מעולם לא התממשה, וההמלצה נותרה ללא חתימה, לפני שהרשויות הישראליות סגרו את התיק חודשים לאחר מכן.

בסופו של דבר, תחקיר קירקפטריק אינו עוסק בישראל כפי שהוא עוסק בטבע קבלת ההחלטות במדיניות החוץ האמריקאית. הוא חושף מוסד שבלבל בין גישה לבעלות ברית לבין השפעה עליהן, בין נאמנות לאסטרטגיה, ובין איפוק לחולשה.

שוב ושוב, וושינגטון דחתה קבלת החלטות קשות בתקווה שמחר יפתור את הבעיות שהיא סירבה להתמודד איתן היום. אך כל דחייה הובילה להעמקת האסון ההומניטרי בעזה, ולצמצום האפשרויות האסטרטגיות העומדות בפני ארצות הברית עצמה.

עד שהממשלים האמריקאים העוקבים התמודדו עם איראן ישירות, הם כבר לא היו אלה שעיצבו את מהלך האירועים, אלא הגיבו אליהם.

ההיסטוריה תשפוט את השלב הזה לא רק על פי ההרס שנגרם לעזה או המלחמה האזורית שכבר טורפת את האזור, אלא גם על פי ההזדמנויות האבודות שאפשרו את כל זה.

לארצות הברית הייתה מספיק השפעה כדי לשנות את מהלך האירועים, אך היא בחרה שוב ושוב שלא להשתמש בה. זה לא היה רק כישלון במדיניות, אלא כישלון מוסרי שהיו לו השלכות אסטרטגיות ארוכות טווח.

הלקח החשוב ביותר מתחקיר קירקפטריק הוא שמתן תמיכה בלתי מותנית אינו מונע פרוץ מלחמות רחבות יותר, אלא הופך אותן לסבירות יותר. כאשר מעצמה גדולה נמנעת מלהשתמש בהשפעתה למען אחריות, היא מאבדת בסופו של דבר את אמינותה ואת יכולתה להשפיע על מהלך ההיסטוריה.