תנועת חמאס והלכות ההכחשה... אל תתנו לנתניהו קש הצלה

הסוגיה הפלסטינית, ובמיוחד רצועת עזה, עוברת את אחד מרגעיה הקשים והמורכבים ביותר; עמנו שילם מחירים יקרים בדמו, בבתיו וברכושו, והסבל האנושי הגיע לנקודה שאינה יכולה לשאת עוד דימום. בצמתים היסטוריים כאלה, אומץ לב לבדו אינו מספיק, אלא חוכמה מדינית, הערכה נכונה של התוצאות, ובחירת הכלים והתזמונים, הופכים לחלק בלתי נפרד מתפיסת ההתנגדות וניהול הסכסוך.מכאן, אני פונה במילים אלו בייעוץ לאחיי בהנהגת תנועת חמאס, מתוך דאגה לתנועה, לסוגיה ולעמנו הנפגע ברצועת עזה, ולא מתוך עמדה של התרברבות או זלזול בהקרבות המתנגדים. השלב הנוכחי מחייב קריאה מדינית שונה, המבוססת על מה שניתן לכנות "הלכות ההכחשה"; כלומר, הכחשת האויב, שיבוש תוכניותיו, הסרת התירוצים מידיו, ונטילת כלי הכוח שעליהם הוא מסתמך להשגת מטרותיו הפוליטיות.אין הכוונה בהכחשה כאן לבגידה בהתנגדות או ויתור על זכויות ועקרונות; זו הבנה רחוקה מהמשמעות המבוקשת. הכוונה היא להכחיש את האויב מלהשיג את מטרותיו, לסגור בפניו את שערי התירוצים, להחליש את לכידות הפרויקט שלו, ולמנוע ממנו את הזירה שאליה הוא רוצה לגרור אותנו.למשמעות זו יש מקור ידוע בסירה הנבואית. בקרב אל-אחזאב, הגיע הצחאבי נועים בן מסעוד אל-אשג'עי, שאלוהים יהיה מרוצה ממנו, אל הנביא, לאחר שהתאסלם בסתר, ואמר לו הנביא: "אתה רק אדם אחד בינינו, אז הכחש אותנו אם תוכל, כי המלחמה היא תרמית". הכוונה בהכחשה בהקשר זה לא הייתה נסיגה מהעימות או בגידה במוסלמים, אלא פירוק ברית אל-אחזאב, שיבוש תוכניותיהם, וזריעת ספק בין מרכיבי מחנם, עד שכוחם יתפוגג והם לא יוכלו להשיג את מטרתם.נועים בן מסעוד הצליח במשימתו; הוא לא התמודד עם אל-אחזאב בכוח הנשק, אלא השתמש בשכלו ובידעו על סתירותיהם, ובכך תרם להחלשת האמון בין קורייש, גטפאן ובני קורייזה. כאן טמון לב הלקח: לא כל קרב נלחם באותה דרך, והניצחון אינו תלוי תמיד בריבוי הפעולה הצבאית; שיבוש תוכנית האויב, מניעת תירוציו, ושיבוש חישוביו, עשויים להיות בעלי השפעה רבה יותר מאשר כניסה לעימות שהוא רוצה ומכתיב את תנאיו.נתניהו והצורך בהמשך המלחמהבנימין נתניהו הפך את המלחמה לכלי במאבקו הפוליטי, ומנסה להציג את עצמו לחברה הישראלית כאיש הביטחון המסוגל להמשיך את העימות. במקביל, נתניהו נכנס לבחירות שנקבעו ל-27 באוקטובר 2026, על רקע תחרות פוליטית גוברת וביקורת פנימית הנוגעת לניהול המלחמות, הכישלונות הביטחוניים והפילוגים שהעמיק בתוך ישראל.המשך העימות באופן שנתניהו רוצה מעניק לו הזדמנות לארגן מחדש את שורותיו, לשחזר את נרטיב "הסכנה הקיומית", ולאסוף סביבו את הזרמים הימניים. לכן, החוכמה מחייבת שלא ניתן לו את הקלף שהוא מחפש, ושלא נציע לו את קש ההצלה שהוא נאחז בו בכל פעם שדרכיו הפוליטיות נחסמות.הקריאה ל"הפסיקו את ידיכם" למשך חודשיים או שלושה אינה קריאה לכניעה, וגם לא לוויתור על אופציית ההתנגדות מחישובי העם הפלסטיני, אלא היא קריאה להפוגה אסטרטגית מצדנו, ולהפסקת הפעולה שנתניהו יכול לנצל כדי להצדיק הרפתקאות חדשות או להאריך את חייו הפוליטיים. זו קריאה להעביר את הקרב מהזירה שהוא בוחר לזירות אחרות שבהן הפלסטינים מסוגלים יותר להביך אותו ולבודד אותו.ההתנגדות אינה רק ירי, אלא מערכת רחבה של עבודה פוליטית, משפטית, תקשורתית, עממית ודיפלומטית. ניהול נכון של ההתנגדות פירושו לדעת מתי להתקדם, מתי להתייצב, ומתי למנוע מיריבנו להשיג את הקרב שהוא זקוק לו.לקח דרום אפריקהאולי ניסיון דרום אפריקה מציג אחד מהלקחים הבולטים בתחום זה. הקונגרס הלאומי האפריקאי הבין שהמאבק המזוין, על חשיבותו בהקשרו ההיסטורי, לא יהיה מספיק לבדו כדי להפיל את משטר האפרטהייד, וכי קרב הלגיטימציה, דעת הקהל העולמית והבידוד הכלכלי והפוליטי אינם פחות חשובים מהעימות הפנימי.הקונגרס הלאומי האפריקאי לא ויתר על מטרותיו, ולא התפשר על זכות הרוב לחירות ושוויון, אך הוא הצליח לפתח את כלי מאבקו, ולהפוך את סוגייתו לסוגיה מוסרית עולמית. ההתנגדות הפנימית הרחבה התאחדה עם הסנקציות הכלכליות והתרבותיות הבינלאומיות וצמיחת התנועה העולמית נגד האפרטהייד, יחד עם שינוי הסביבה הבינלאומית, וכל זה תרם לדחיפת המשטר למשא ומתן שהוביל לבחירות 1994 ולהקמת שלטון דמוקרטי לא גזעני.הקונגרס הלאומי האפריקאי ניצח בקרב הלגיטימציה לפני שקיבל את מושכות השלטון. משטר האפרטהייד הפך לצד המבודד והמצור מוסרית, בעוד שנאומו של מנדלה וחבריו הפך לכותרת לחירות, כבוד וצדק. כאשר החלו המשא ומתן, הקונגרס הלאומי האפריקאי לא נכנס אליהם מעמדה של ויתור על ההיסטוריה שלו, אלא מעמדה של תנועת שחרור שהצליחה לגרום לעולם לאמץ את מהות סוגייתו.לאחר מכן, דרום אפריקה הציגה מודל של צדק מעברי ופיוס לאומי, לא כוויתור על זכויות הקורבנות, אלא כניסיון לעבור ממשטר גזעני למדינה חדשה, ולשבור את מעגל הנקמה הפתוח, מבלי להכחיש את העבר או להפיל עליו אחריות מוסרית.וכמובן, פלסטין אינה העתק מדויק של דרום אפריקה, ואין להעביר ניסיונות היסטוריים במדויק; אך הלקח המהותי נשאר תקף: תנועות שחרור מנצחות כאשר הן משלבות היטב בין כלי ההתנגדות, מבינות את התמורות הבינלאומיות, ומצליחות להפוך את נאומה לנאום של צדק, בעוד שהן דוחפות את יריבן לפינת הבידוד המוסרי והפוליטי.קרב דעת הקהל והלגיטימציה הבינלאומיתדעת הקהל המערבית עברה בשנים האחרונות שינוי חשוב כלפי הסוגיה הפלסטינית, שהתבטא באוניברסיטאות, באיגודים, בכנסיות ובמוסדות אזרחיים, והגיע לתוך המוסדות הפוליטיים האמריקאים עצמם. ביולי 2026, יותר ממאה חברים דמוקרטים בבית הנבחרים האמריקאי תמכו בתיקון להפסקת סיוע צבאי לישראל, למרות שלא אושר, כאינדיקציה להתרחבות הדיון בתוך המפלגה הדמוקרטית סביב התמיכה הבלתי מותנית בישראל.כמו כן, מהלך דרום אפריקה בפני בית הדין הבינלאומי לצדק תרם לשמירת סוגיית עזה בלב הדיון המשפטי והמוסרי העולמי, ומדינות רבות הצטרפו או הודיעו על כוונתן להתערב בסוגיה. זה מדגיש שקרב החוק והלגיטימציה אינו שולי, אלא הפך לאחת הזירות המרכזיות בהתמודדות עם מדיניות הכיבוש.הנדרש פלסטינית הוא ניצול שינוי זה, ולא בזבוזו; וחיזוק תדמית העם הפלסטיני כעם הדורש חירות, צדק והגדרה עצמית, ולא לאפשר לנתניהו לצמצם מחדש את הסוגיה לנרטיב הביטחוני שלו. וככל שהפעולה שנתניהו יכול לנצל תפחת, כך תתקדם לקדמת הבמה תמונות ההרס, העקירה והמצור, ותתגלה מציאות הכיבוש ומדיניותו בפני דעת הקהל העולמית.כאן הופכת הלכות ההכחשה לאסטרטגיה פוליטית משולבת: הכחשת הפרויקט הישראלי מלהשיג את מטרותיו, ייבוש תירוציו, העמקת סתירותיו הפנימיות, בידוד הנהגתו הקיצונית, הרחבת תנועת הסולידריות והחרם, והעברת הסוגיה משטח ההאשמה לשטח העוול, הזכות והצדק.הפסיקו את ידיכם... ואל תוותרו על זכויותיכאן אני לא קורא לתנועת חמאס להשליך את נשקה או להכריז על ויתור על ההתנגדות, וגם לא להציע ויתורים חינם לכיבוש. אלא אני קורא לה לנהל היטב את הכוח, ולהבין שהכוח אינו טמון בשימוש מתמיד בו, אלא בידיעה מתי, איך ולמה להשתמש בו.מדיניות "הפסיקו את ידיכם" בשלב זה עשויה להיות כואבת יותר לנתניהו מפעולה צבאית מוגבלת המעניקה לו את התירוץ שהוא זקוק לו. מניעתו מתמונת המלחמה, מנאום החירום, ומהיכולת לאסוף מחדש את הימין מאחוריו, היא צורה של הכחשת האויב והפלת הפרויקט הפוליטי שלו.עלינו לאפשר לסתירות בתוך ישראל הזדמנות להתגלות, ולמשפחות החטופים, לאופוזיציה ולזרמים המתנגדים להמשך המלחמה הזדמנות לדרוש דין וחשבון מהממשלה, ולדעת הקהל העולמית הזדמנות לראות את התמונה הפלסטינית הרחק מהרעש שנתניהו משתמש בו כדי לברוח מאחריותו.חובת ההנהגה ברגעים היסטוריים אינה להגיב לכל פרובוקציה, אלא לבחור את הקרב המשרת את עמה. ולא כל הימנעות היא נסיגה, כשם שלא כל פעולה צבאית היא בהכרח התקדמות. וסבלנות ממושמעת, כאשר היא מבוססת על ראייה ברורה, עשויה להיות אחת מצורות ההתנגדות היעילות ביותר.המסר שלי לאחיי בהנהגת תנועת חמאס ברור: אל תתנו לנתניהו קש הצלה, ואל תאפשרו לו להפוך את דם הפלסטינים לגשר להישארותו הפוליטית. הכחישו את הפרויקט שלו, הסירו את תירוציו, והעבירו את הקרב לזירת הלגיטימציה, הצדק ודעת הקהל העולמית.אני לא קורא להפסקת ההתנגדות, אלא לניהולה הנכון; ואני לא קורא לעזוב את הסכסוך, אלא לבחור את תזמונו, זירתו וכליו. כי כמה קרבות ניצחו בעליהם בנשק ואז הפסידו אותם בפוליטיקה, וכמה ניצחונות נוצרו על ידי השכל לפני שהוכרעו בשטח.זוהי הלכות ההכחשה שאני קורא לה: הכחשת האויב ולא בגידה בהתנגדות, והפלת פרויקט נתניהו על ידי מניעת סיבות קיומו, במקום שנציע לו בידינו קש הצלה.