מאהר יונס .. מהתא לזיכרון המולדת

הידיעה על מותו של מאהר יונס לא הייתה ידיעה חולפת עבורי. זה היה כאב אישי, כמו שהיה כאב לכל מי שהכיר אותו בשנות השבי הארוכות. מי שחי איתו מבין שפלסטין לא איבדה רק אסיר משוחרר, אלא איבדה אדם יוצא דופן, שחי בגדול בנתינתו, ומת בגדול באהבת האנשים. הכרתי את מאהר יונס בתוך בתי הכלא של הכיבוש, שם הדמויות מתפשטות ממסכותיהן, והאדם נגלה באמת. ושם, מאהר היה תמיד כפי שהיה: קרוב לכולם, צנוע, רגוע, נדיב נפש, לא מתמהמה לעזור לאסיר, לא קמצן במילה טובה, ולא עובר על כאב של חבר מבלי לנסות להקל עליו. נוכחותו העניקה לסובבים אותו תחושה של קרבה, כאילו המולדת הצליחה למצוא לו מקום בין קירות התאים. היה קשה להזכיר את שמו של מאהר מבלי שיוזכר שמו של חברו לדרך ובן דודו כרים יונס. הם יצרו יחד אחד מהצמדים הבולטים ביותר בתולדות תנועת האסירים, האישיו חיבר ביניהם, והתאים איחדו אותם במשך ארבעים שנה שלמות. אך לכל אחד מהם היה טעמו המיוחד, אם כרים ייצג את הקומה האינטלקטואלית המוצקה, הרי שמאהר היה הלב החם שהכיל את כולם. ארבעים שנות חיים אינן רק שנות מעצר, אלא חיים שלמים שהוקרבו למען פלסטין. שנים שבהן ניתן היה לבנות משפחה, לגדל ילדים, ולהגשים חלומות פשוטים שכל אדם מייחל להם. אך מאהר בחר, כמו חבריו, שחייו יהיו חלק מחיי המולדת. וכאשר שוחרר, לא עזב את פלסטין שנשא בליבו כשהיה מאחורי הסורגים. נשאר נאמן למטרתו, קרוב לאנשים, צנוע כפי שהכרנו אותו, נושא את סיפור האסירים בעמדותיו לפני מילותיו. קשה למאמר לסכם את מעלותיו של אדם שאנשים חיו אותו יותר ממה ששמעו עליו. ישנם אנשים שלא מונצחים על ידי תפקיד, ולא על ידי תהילה, אלא על ידי מוסרם, כנותם, והשפעתם על ליבם של מי שהכירו אותם. ומאהר יונס היה אחד מאלה. היום אנו נפרדים ממנו, אך איננו נפרדים מסיפורו. המולדות שמולידות גברים מסוגו של מאהר יונס אינן מאבדות אותם במותם, אלא שומרות אותם בזיכרונן, כדי שיישארו עדים לדור שכתב את משמעות הסבלנות, והוכיח שהחירות אולי תידחה, אך היא לא תנוצח. ירחם אללה על מאהר יונס, ויהי סיפורו הטוב ונאמנותו לפלסטין מורשת שתעבור מדור לדור, והוכחה לכך שחלק מהגברים, גם אם נעלמו, נשארים נוכחים בזיכרון המולדת, ובלבם של מי שהכירו אותם.