עמדה... סדר העדיפויות העליון בתקופה של ירידה ביכולות

הירידה הכפויה במשאבים הכספיים של הרשות הלאומית הפלסטינית פתחה מחדש דיון לגיטימי על אופן קביעת סדרי העדיפויות לנוכח המגבלות ביכולות ואי-הלימה בהכנסות. יש הרואים, ובצדק, כי הבריאות צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות, בעוד שאחרים מדגישים כי ההשקעה בחינוך הדורות החדשים היא החשובה ביותר, ואילו צוות שלישי טוען כי צדק ושמירה על ביטחון וסדר ושלטון החוק הם הערובה להמשך יתר השירותים. כל הדעות הללו תקפות ולא ניתן להמעיט בחשיבותן.אך ברצוני להפנות את תשומת הלב לעדיפות שאינה מתחרה במגזרים אלו ואחרים, אלא קודמת להם במצב הנוכחי, מכיוון שהיא מהווה תנאי להגנה על הסוגיה הלאומית עצמה. זוהי עדיפות חוצת מגזרים, הראויה שיתאחדו למענה מאמצי המוסדות הממשלתיים, האזרחיים, הבינלאומיים והחברה הפלסטינית כולה, והיא תמיכה בכפרים, באזורים הכפריים ובקהילות הבדואיות הפלסטיניות המקיפות או מוקפות בהתנחלויות ברחבי הגדה המערבית הכבושה, כדי שלא יגיע יום שבו נאמר 'נאכלתי ביום שנאכל השור הלבן'.חשיבותה של עדיפות זו טמונה בכך שהכיבוש נראה כאילו הוא מאמין שהרגע הנוכחי מתאים להכרעה בסכסוך ההיסטורי על האדמה, תוך ניצול הנסיבות האזוריות והבינלאומיות, ומצב התשישות הפלסטיני. אמונה זו מתורגמת למדיניות שמטרתה לגרש פלסטינים מאדמותיהם הנמצאות מחוץ לשטח הבנוי של הכפרים, מה שמזכיר את מה שאירע בחלקים נרחבים של פלסטין לאחר הנכבה בשנת 1948, כאשר התושבים הופרדו בהדרגה מאדמותיהם וממקורות פרנסתם.הדבר אינו מסתכם בהשתלטות על האדמה, אלא מתרחב למצור על קהילות אלו ולבידודן מסביבתן. המחסומים הצבאיים, השערים, הסגרים וההגבלות על התנועה מקשים ומייקרים את הגישה לבתי ספר, אוניברסיטאות, בתי חולים ומרכזים רפואיים, מה שהופך שירותים בסיסיים לנטל יומיומי המאיים על יציבות התושבים ועל יכולתם להישאר במקומות מגוריהם.הלחץ גובר באמצעות פגיעה כלכלית ישירה, שכן חקלאים נמנעים לעיתים קרובות מלהגיע לאדמותיהם, לעבד אותן, לטפל בצאנם או לקטוף את יבוליהם, וכן עולה עלות ההגעה למקומות עבודה מחוץ לכפרים, הן מבחינת זמן, הוצאות או סיכונים. התוצאה היא תשישות כלכלית מתמשכת שמטרתה לא רק להעניק את התושבים, אלא לדחוף אותם בהדרגה לעזוב את אדמותיהם, כך שתתממש עקירה פנימית או חיצונית.בנוסף לכך, ישנן התקפות יומיומיות שמבצעות קבוצות מתנחלים וצבא הכיבוש נגד הכפרים והקהילות הבדואיות, הכוללות תקיפת אזרחים, השחתת יבולים, עקירת עצים, שריפת כלי רכב, בתים ומסגדים, גניבת צאן, ועוד מעשי אלימות והפחדה שהפכו למציאות יומיומית בעשרות אתרים. השפעות התקפות אלו אינן מוגבלות להפסדים חומריים, אלא מטרתן לשבור את רצון התושבים ולשכנע אותם שעלות ההישארות הפכה גבוהה מיכולתם לשאת.מניסיון אישי, ומתקשורת עם מספר רב מתושבי כפרים וקהילות אלו, מתברר כי אזורים אלו ותושביהם אינם זוכים לתשומת הלב הנדרשת לנוכח חומרת התנאים בהם הם חיים, הן מצד גורמי הממשלה והן מצד מוסדות אזרחיים ובינלאומיים. בעוד שהמאמצים מתחלקים בין נושאים מרובים, חזית זו, המהווה את קו ההגנה הראשון על האדמה הפלסטינית, זקוקה לתשומת לב יוצאת דופן התואמת את חשיבותה.הנדרש אינו הפחתה בחשיבות החינוך או הבריאות או שירותים ציבוריים אחרים, שכן כל אלה הם עמודים בלתי נפרדים לבניית החברה הפלסטינית. אך שמירה על מגזרים אלו מאבדת חלק גדול מערכה אם נאבד בו זמנית את האדמה שאותה הם אמורים לשרת, או נאפשר לרוקן אותה מתושביה. המאבק המתנהל כיום באזורים רבים בגדה המערבית אינו מאבק שירותים, אלא מאבק קיום, והמטרה הישירה בו היא שרטוט מחדש של המפה הדמוגרפית והגיאוגרפית לטובת הפרויקט ההתיישבותי הציוני.לכן, בנייה מחדש של סולם העדיפויות לנוכח מחסור במשאבים לא צריכה להסתכם בחלוקת ההוצאות בין המגזרים, על אף חשיבותה, אלא צריכה לנבוע משאלה מהותית יותר: היכן כל שקל, כל פרויקט, וכל מאמץ ממשלתי, אזרחי או בינלאומי, יכול להשיג את ההשפעה הגדולה ביותר בהגנה על הקיום הפלסטיני? לדעתי, אין כיום תשובה דחופה יותר מאשר תמיכה בעמידות הכפרים, האזורים הכפריים והקהילות הבדואיות המאוימות בהפקעה ובעקירה, מכיוון שהם אינם רק אתרי מגורים הזקוקים לשירותים, אלא הם קווי ההגנה הראשונים על האדמה הפלסטינית ועתידה הפוליטי. ואם הכיבוש יצליח לשבור את עמידותם, נאבד חלק מהגיאוגרפיה שעליה מבוסס רעיון המדינה הפלסטינית עצמה.