ישראל לא תשתנה מבפנים

כפי שהתרגלנו בעבר, פוליטיקאים ושליטים רבים, המכירים בכך שישראל חורגת מהחוק הבינלאומי ומהווה מכשול בפני השגת שלום אמיתי באזור, ממשיכים להתחמק מאחריותם להתמודד עם המדיניות הישראלית, או לנקוט צעדים ענישתיים נגדה, מתוך פחד או שאננות. הם פונים, אפוא, ככיסוי לאי-מעשם, להגזמה במה שהבחירות בישראל יכולות להביא לשינוי, ומקשרים את כל העניין להפלת נתניהו וממשלתו הפשיסטית.מבלי להמעיט בחשיבות הפלת ברית נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר השנואה, יש לזכור ששינוי האנשים במושבי הממשלה הישראלית לא יביא לשינוי מהותי במדיניותה. כדי לאשר זאת, יש לבחון את עמדות ראשי האופוזיציה הציונית הישראלית, שעליהם מהמרים מנהיגים מערביים רבים.נפתלי בנט, שכרת ברית עם לפיד, והוביל את שורות האופוזיציה בסקרים, לפני שנסוג מול איזנקוט, אמר במפורש כי תוכניתו המדינית כוללת סיפוח 60% מהגדה המערבית (מה שמכונה שטחי C), והגבלת האוטונומיה הפלסטינית לשטחי A ו-B, תוך המשך כפיפותה לכיבוש ולריבונות הישראלית, וכי אין מקום למדינה פלסטינית. וכך שניהם מתחרים בקיצוניותם על נתניהו, שלא העז להכריז על סיפוח הגדה המערבית למרות שהוא מתכוון לכך. ואילו איזנקוט, מנהיג קוטב האופוזיציה שממשיך להתקדם בסקרים, אמר גם הוא במפורש שאין כעת מקום למדינה פלסטינית, וקרא להמשך השליטה הביטחונית הישראלית בגדה המערבית, במיוחד באזור בקעת הירדן. יאיר גולן ומפלגת הדמוקרטים בראשותו אינם קוראים לסיום הכיבוש או להסרת ההתנחלויות, ומקשרים כל הסדרים מדיניים עתידיים לצרכים הביטחוניים הישראליים, ורק להם. קוטב האופוזיציה האחר, אביגדור ליברמן, מסרב לחזור לגבולות 1967, מה שמרמז על סירוב לסיים את הכיבוש, ורוצה לשלול אזרחות מערבים, ותומך בהישארות רוב ההתנחלויות הישראליות וסיפוחן לישראל. הוא מסרב לחלוקת ירושלים ומתעקש על סיפוחה והישארותה תחת ריבונות ישראלית, וקורא להסלמת התקפות צבאיות על רצועת עזה, וחיסול מוחלט של תנועת חמאס.אין צורך להזכיר כאן את עמדות נתניהו, שהכריז על כוונותיו לספח את כל הגדה המערבית ורצועת עזה בנוסף לירושלים ולגולן הכבוש בנאומו באו"ם בספטמבר 2023, לפני "7 באוקטובר", והמשיך להכריז על מטרת חייו, מניעת הקמת מדינה פלסטינית, ועדיין פועל עם ממשלתו לביצוע טיהור אתני של הרצועה. ואילו סמוטריץ' חשף את הכוונות האמיתיות של הציונות העמוקה, כאשר אמר כי תוכנית הממשלה הבאה צריכה לכלול סיפוח הגדה המערבית, טיהור אתני של הפלסטינים וביטול הסכם אוסלו.כאשר רוב הפוליטיקאים המערביים מדברים על פתרון ושלום, השיחה מתמקדת בדרך כלל ברעיון "פתרון שתי המדינות", כלומר "הקמת מדינה פלסטינית על גבולות 1967, לצד ישראל". אך זה אומר, ראשית, את הצורך בהסכמת ישראל להקמת מדינה פלסטינית אמיתית, ולא רק ישות אוטונומית מעוותת ללא ריבונות על שטח מפוצל. וזה אומר בוודאי סיום הכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה והסרת ההתנחלויות והמאחזים מהשטחים הכבושים, שמספרם כיום מגיע לכ-500, מה שאומר שירושלים הכבושה תהיה גם היא בירת המדינה הפלסטינית, כלומר סיום סיפוחה הבלתי חוקי. וזה אומר שהמדינה הפלסטינית, גם אם תהיה מפורזת כפי שקוראים מנהיגים מערביים מסוימים, חייבת ליהנות מריבונות על הקרקע, הגבולות, המשאבים הטבעיים, המרחב האווירי והמרחב האלקטרומגנטי, ושתהיה לה גבולות חופשיים ועצמאיים עם העולם החיצוני.ואם תבחן את עמדות המפלגות הציוניות הישראליות, השלטון והאופוזיציה, לא תמצא אף אחת מהן, מוכנה לקבל סיום מלא של הכיבוש, או הסרת ההתנחלויות, או חלוקת ירושלים או אפילו דיון על זכויות הפליטים הפלסטינים, ולא תמצא מפלגה אחת מהן, מהדמוקרטים ועד איזנקוט, ליברמן, לפיד ונפתלי בנט, שתקבל ריבונות פלסטינית על הגדה המערבית ורצועת עזה, אלא תירוץ הביטחון יהיה מוכן בכל הנסיבות כדי להצדיק את דחיית הזכויות הפלסטיניות אפילו על 22% משטח פלסטין, עם כל מה שזה אומר של עוול היסטורי לעם הפלסטיני.הבעיה, במיוחד לאחר מלחמת ההשמדה האכזרית על רצועת עזה ומלחמת ההתנחלויות הטרוריסטית על הגדה המערבית, אינה רק בעמדות המפלגות הישראליות ובמדיניותן, אלא בעמדות רוב החברה הישראלית עצמה והידרדרותה לכיוון רעיונות ומגמות פשיסטיות, בנוסף להתעצמות השפעתם של שני כוחות מסוכנים, הציונות הדתית הפשיסטית הקיצונית המיוצגת על ידי בן גביר וסמוטריץ', שהתמזגה עם הקיצוניות הגזענית של מפלגת הליכוד, בנוסף לבסיס השני של הפשיזם, והם 850 אלף מתנחלים כובשים את אדמות הגדה המערבית. יתרה מכך, כפי שהראה סקר דעת קהל שנערך על ידי מרכז אקורד של האוניברסיטה העברית, 76% מהיהודים הישראלים אינם מאמינים בקיומם של חפים מפשע ברצועת עזה, גם אם הם ילדים. וכל הערכה אובייקטיבית של המציאות והנתונים הפוליטיים יכולה רק לאשר את הצפוי בהמשך המדיניות הגזענית והכיבושית ופרויקט הקולוניאליזם ההתיישבותי החלופי, ללא קשר למי שינצח בבחירות בישראל.האסטרטגיה היחידה שיכולה לשנות את המציאות, היא שינוי מאזן הכוחות עם ישראל, על ידי הפיכת עלות המשך הכיבוש, המלחמות והדיכוי לגבוהה מכדי שתוכל לשאת אותה. ושני הגורמים החשובים ביותר באסטרטגיה זו כיום הם עמידתם של הפלסטינים והישארותם על אדמת מולדתם בגדה המערבית, ירושלים ורצועת עזה ובתוך פלסטין, וסיכול מזימות הגירוש, הטרנספר והטיהור האתני, ושנית, עבודה מאוחדת לגיוס מירב הסנקציות, החרם והבידוד שממנו המערכת הישראלית מתחילה לסבול.מי שרוצה לראות שלום צודק במזרח התיכון, וסיום עידן המלחמות, עליו להשקיע את כובד משקלו בתמיכה בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית, והטלת סנקציות על מי שמונע מהעם הפלסטיני להשיג את חירותו, ולא להיכנס למעגל חדש של קידום אשליות של פשרה עם הקיצוניות הציונית.