בין הרעבה לדימום מוחי.. העיתונאי מוג'אהד בני מופלח נאבק על חייו לאחר שחרורו מבתי הכלא של הכיבוש

שישה חודשים לאחר שזכה לחירותו, העיתונאי הפלסטיני מוג'אהד בני מופלח עדיין מנהל קרב מר על מיטת חוליו בבית החולים המומחה אבן סינא בעיר ג'נין. בני מופלח סובל מהשלכות בריאותיות קטסטרופליות שהחלו באיבוד של כ-20 קילוגרם ממשקלו בתוך המעצר, והסתיימו בפגיעה בדימום מוחי חריף שתקף אותו יומיים בלבד לאחר שעזב את חומות בתי הכלא הישראליים.

הפגיעה המוחית גרמה לכניסתו של בני מופלח לתרדמת ארוכה שדרשה התערבויות כירורגיות מדויקות ומורכבות, כאשר הרופאים נאלצו להסיר חלק מעצמות גולגולתו כדי להקל על הלחץ במוח. כיום, העיתונאי הצעיר מוצא את עצמו חסר יכולת לבצע את הפונקציות החיוניות הפשוטות ביותר, שכן הוא זקוק לעזרה מתמדת בניידות ובתנועה, וסובל מקשיים חמורים בדיבור ובבליעה.

בני מופלח נזכר במרירות בפרטי החודשים שבילה מאחורי הסורגים, ומתאר את מדיניות ההרעבה השיטתית שהכיבוש נוקט נגד האסירים. הוא מספר כיצד נהג לישון רעב עם חבריו, כאשר הארוחות שהוגשו לא הספיקו כדי להשביע, מה שהוביל להידרדרות מהירה במבנה גופו עד למצב של תשישות קשה שבה הופיע ברגע שחרורו.

סבלו של מוג'אהד הוכפל מכיוון שהוא חולה סוכרת, כאשר הכיבוש מנע ממנו לקבל את התרופות המתאימות או לבצע בדיקות תקופתיות הכרחיות למעקב אחר מצבו. מקורות רפואיים אישרו כי חוסר איזון ברמות הסוכר והלחץ כתוצאה מהזנחה רפואית מכוונת היה גורם מרכזי בקריסה הבריאותית שפקדה את גופו מיד עם יציאתו לחופשי.

על רגעי השחרור, בני מופלח מתאר את התהליך כמפתיע ומשפיל, כאשר הסוהרים הוציאו אותו באמצע הלילה והשליכו אותו לעירום מדבר הנגב בקור עז. תנאים קשים אלה גרמו להלם תרמי ופיזי, כאשר גופו החל לקרוס במהירות מיד עם הגעתו לבני משפחתו, מה שדרש את העברתו המיידית לבית החולים.

במהלך ניסיונו להחזיר את הכרתו ולחזור לחייו, מוג'אהד התעלף במהלך ראיון עיתונאי שבו תיעד את הפרות הכיבוש, ובהמשך התברר כי לקה בדימום מוחי. בני מופלח סבור כי העלאת זיכרונות העינויים והרעב הייתה כבדה מדי על גופו המותש, מה שהאיץ את התפוצצות כלי הדם במוחו וכניסתו לשלב סכנה חמורה.

חייו של האב לשלושה ילדים השתנו באופן דרמטי, ולאחר שהיה המפרנס והתומך של משפחתו, כיום הוא תלוי בהם בפרטי חייו היומיומיים הקטנים ביותר. הוא מביע בעצב את געגועיו למלא את תפקידו הטבעי כאב, לעקוב אחר שיעורי ילדיו ולשחק איתם, משימות שנגזלו ממנו על ידי המעצר והפכו אותו לגוף הנאבק על הישרדותו.

מוג'אהד לא היסס לפרסם את תמונתו המזעזעת לאחר הניתוחים ברשתות החברתיות, למרות התנגדותם של אחדים לקשיחות המראה המציג את אובדן חלק מגולגולתו. הוא הסביר שמטרתו בפרסום היא להעביר את האמת הטהורה לעולם על מה שעוברים האסירים בתוך בתי הכלא, והדגיש שאין לו מה להסתיר מהשפעות הפשע שבוצע נגדו.

בנוסף לעבודתו העיתונאית, בני מופלח מתגעגע לאדמתו החקלאית ששיקם ונטע בה עשרות עצים במו ידיו, שכן היא ייצגה עבורו מפלט ומקור גאווה. כיום, הוא מביט בעצים אלה מחלון בית החולים, בתקווה שמשפחתו המקיפה אותו תעניק לו את הכוח להחזיר את 'מוג'אהד הישן' שהיה מלא חיים ופעילות.

מצדו, מועדון האסיר הפלסטיני תיאר את מצבו של בני מופלח כהתגלמות מדיניות 'כלא ההשמדה' שהרשויות הכיבוש נוקטות נגד הפלסטינים. המועדון ציין בהודעה כי בתי הכלא הפכו לכלי הרג איטי באמצעות הרעבה והזנחה רפואית מכוונת, והזהיר מפני קיומם של אלפי מקרים דומים העומדים בפני גורל לא ידוע.

סיפורו של מוג'אהד מגיע בהקשר של קמפיין רחב היקף נגד עיתונאים פלסטינים, כאשר מקורות זכויות אדם תיעדו מעצרם של למעלה מ-245 עיתונאים מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. מעצרים אלה נועדו להעלים את הנרטיב הפלסטיני ולמנוע תיעוד של פשעי השטח שמבצעים כוחות הכיבוש ברצועת עזה ובגדה המערבית כאחד.

הסטטיסטיקה הרשמית מצביעה על עלייה חסרת תקדים בפעולות המעצר בגדה המערבית, כאשר כ-23 אלף אזרחים נעצרו בחודשים האחרונים. מעצרים אלה מלווים בתנאי מעצר לא אנושיים, הכוללים מכות קשות, מניעת שמיכות ובגדים מספקים, בנוסף למדיניות צמצום הארוחות לרמות מסוכנות.

משפחת בני מופלח מדגישה כי לא תחדל מלתבוע את הכיבוש משפטית וזכויותית, ורואה במה שאירע לבנה ניסיון התנקשות מושלם שהחל בתא המעצר ונמשך מחוצה לו. היא קוראת למוסדות הבינלאומיים ולארגוני זכויות האדם להתערב בדחיפות כדי להציל את חייהם של האסירים החולים העומדים בפני מוות יומיומי הרחק מעדשות המצלמות.

מוג'אהד בני מופלח נשאר כיום עד חי לקשיחות חווית המעצר, כאשר גופו הרזה ופצעיו העמוקים מסכמים את סיפורם של אלפי פלסטינים. למרות קשיי המסע הטיפולי הארוך המצפה לו, התקווה עדיין מלווה אותו להחזיר את קולו ואת יכולתו לנוע כדי לחזור שוב לתחום העיתונות ולאדמתו שגעגעה לידיו.

נכנסתי לכלא במשקל 72 קילוגרם, וכשיצאתי משקלי היה בתחילת שנות החמישים; הרעב ומניעת הטיפול הרפואי גזלו ממני את חיי הקודמים.