האם אוזל סבלנותו של המגזר הפרטי?

השאלה היום כבר אינה: כיצד המגזר הפרטי הפלסטיני יצליח לשרוד את המשבר? אלא: עד מתי הוא יוכל להמשיך לשאת את הכלכלה על כתפיו?

במהלך השנתיים האחרונות, המגזר הפרטי לא היה רק מקבל של השלכות המשבר הכלכלי, אלא היה העמוד התווך ששמר על המשך הפעילות הכלכלית, הגן על אלפי עסקים, ושמר על עשרות אלפי מקומות עבודה למרות ההתכווצות החדה והירידה בפעילות הכלכלית. אולם, יכולת העמידה של מגזר זה כבר אינה בלתי מוגבלת, וסימני התשישות ברורים בשווקים, בהתנהגות המשקיעים, ובהחלטות החברות שנוטות כעת לזהירות יותר מאשר להתרחבות.

המגזר הפרטי מהווה את עמוד השדרה של הכלכלה הפלסטינית; הוא מעסיק למעלה מ-80% מכוח העבודה, ומוביל את רוב הפעילויות הייצוריות, המסחריות והשירותיות. נתוני רשות המטבע הפלסטינית מצביעים על כך שפיקדונות המגזר הפרטי מהווים כ-93.3% מכלל פיקדונות המערכת הבנקאית, מה שמשקף את הקשר ההדוק בין יציבות המערכת הבנקאית לקיימות פעילות המגזר הפרטי.

אך מה שמגזר זה מתמודד איתו היום אינו משבר אחד, אלא סדרה של משברים משולבים. בעוד שבמערכת הבנקאית מצטברים כ-17 מיליארד שקל כתוצאה מהמגבלות הישראליות על העברת עודפי מזומנים, השווקים סובלים ממחסור בנזילות תפעולית הנחוצה להמשך הפעילות המסחרית.

הבעיה כבר אינה רק בנקאית, אלא הפכה לדילמה יומיומית עבור הסוחר, התעשיין והמשקיע. הקושי בהפקדת מזומנים אילץ חברות רבות להחזיק סכומים גדולים בתוך עסקיהן, מה שמלווה בעלויות גבוהות של אבטחה, ביטוח והעברת כספים, שיבוש חלק מההון החוזר, ועיכוב בתשלום התחייבויות לספקים.

המשבר התרחב גם לכלי התשלום עצמם. צ'קים מסחריים, המהווים אחד מאמצעי הסליקה החשובים ביותר בין חברות, הפכו עבור מספר סוחרים לקשים יותר עקב הידוק הליכי הנפקת פנקסי צ'קים או בקרות השימוש בהם על ידי חלק מהבנקים, על רקע משבר הצטברות השקל. וכך, תנועת המסחר הואטה, האמון בין העוסקים נחלש, והתלות במזומנים גברה, בזמן שהמערכת הבנקאית סובלת מעודף מזומנים שאינו ניתן להשקעה.

וכאן טמונה הפרדוקס האמיתי; הבעיה כבר אינה במחסור בכספים, אלא בשיבוש תנועת הכספים בתוך הכלכלה. הצטברות השקל מגבילה הפקדות, הקושי בהפקדה משבש את ניהול הנזילות בחברות, שיבוש כלי התשלום מאט את המסחר, ועליית עלות המימון מגבילה השקעות, בעוד חולשת הביקוש מובילה לצמצום הייצור והתעסוקה. כאשר גורמים אלה מתאחדים, סביבת העסקים הופכת יקרה יותר, מסוכנת יותר ובעלת יכולת צמיחה נמוכה יותר.

בתוך נסיבות אלו, הגיעה ההודעה על יישום הסכמי מימון בסך 395 מיליון דולר אמריקאי באמצעות חמישה בנקים פלסטיניים, במסגרת המתקן האירופי בשווי 400 מיליון יורו לתמיכה בפרויקטים זעירים, קטנים ובינוניים. זוהי יוזמה חשובה הראויה להערכה, אך היא מחייבת הבחנה בין שתי מטרות שונות: חיזוק נזילות המערכת הבנקאית מצד אחד, ושיפור גישת המגזר הפרטי למימון מצד שני.

הנזילות שמגיעה לבנקים אינה הופכת אוטומטית להלוואות זולות יותר למשקיעים. עלות המימון תישאר קשורה לריביות ייחוס עולמיות, מרווחי סיכון ועלויות תפעול, אלא אם יוזמות אלו ישפיעו על הריביות, דרישות הביטחונות ותנאי ההלוואה. לכן, הצלחת תוכניות אלו לא תימדד בהיקף הכספים שהוזרמו לבנקים, אלא במידת יכולתן להעצים חברות, ובמיוחד קטנות ובינוניות, לגשת למימון נוח שיסייע להן להשקיע ולצמוח.

אך גם אם תנאי המימון ישתפרו, המשקיע לא יתרחב אם לא ימצא שוק שיקלוט את תוצרתו. הביקוש המקומי ירד עקב ירידה בכוח הקנייה, עיכובים במשכורות והאטה בהוצאות הצרכנים, מה שדחף עסקים רבים לפעול מתחת לכושר הייצור שלהם ולדחות תוכניות התרחבות.

הירידה באמון נותרה האתגר המסוכן ביותר. כאשר המשקיע אינו יכול לחזות את סביבת העסקים, והסוחר מהסס להרחיב את פעילותו, והתעשיין דוחה את השקעותיו, המחזור הכלכלי נכנס למעגל התכווצות שקשה לשבור.

אין להתעלם מכך שהמערכת הבנקאית עצמה נושאת בחלק מנטל המשבר הזה. היא מחזיקה בנזילות מזומנים גדולה שאינה ניתנת להשקעה, בעוד שפיקדונות המערכת הבנקאית עולים על 19 מיליארד דולר ותיק האשראי עומד על כ-12 מיליארד דולר, מה שמאשר שהבעיה אינה מחסור במשאבים כספיים, אלא שיבוש ביכולתם להגיע לכלכלה הריאלית.

הגנת המגזר הפרטי אינה עוד דרישה של קבוצה כלכלית, אלא צורך לאומי. כל עסק שנסגר משמעותו פחות מקומות עבודה, פחות השקעות, פחות הכנסות ממסים, וצמיחה כלכלית חלשה יותר.

הנדרש היום הוא חזון כלכלי אינטגרטיבי שמתחיל בטיפול במשבר הצטברות השקל, הבטחת זרימת מזומנים חלקה, פיתוח תוכניות ערבות להלוואות, הפחתת עלות המימון, האצת המעבר לתשלומים דיגיטליים, גירוי הביקוש המקומי, תמיכה בהשקעות יצרניות וייצוא, ובנייה מחדש של האמון בסביבת העסקים.

המגזר הפרטי הפלסטיני אינו מבקש סובסידיות או הטבות חריגות, אלא דורש הסרת המכשולים המונעים ממנו למלא את תפקידו הטבעי בהשקעה, ייצור ותעסוקה.

השאלה שצריכה להעסיק את מקבלי ההחלטות היום היא:

אם המגזר הפרטי יאבד את יכולתו להוביל את הכלכלה, מי יוביל את שלב ההתאוששות?

הגנת המגזר הפרטי אינה עוד עניין הנוגע רק לאנשי עסקים, אלא הפכה לעניין הנוגע לכל משפחה פלסטינית. כל עסק שממשיך לפעול משמעותו מקום עבודה שנשמר, הכנסה שנוצרת, והשקעה שנשארת בתוך המולדת. ואילו תשישות המגזר הפרטי, לא רק המשקיע ישלם את מחירה, אלא גם העובד, הצרכן, האוצר הציבורי, והכלכלה הפלסטינית כולה.

כלכלות אינן מתאוששות רק על ידי הגדלת הוצאות, אלא כאשר המגזר הפרטי שלהן מחזיר את אמונו ואת יכולתו להשקיע ולייצר.