עדויות מחרידות של אסירי עזה ששוחררו: עינויים שיטתיים ומות עצורים במתקני כליאה

לרגל היום הבינלאומי לתמיכה בקורבנות עינויים, אסירים פלסטינים ששוחררו מרצועת עזה מסרו עדויות מזעזעות על הפרות חמורות ועינויים שיטתיים שעברו במתקני כליאה ישראליים. מקורות אישרו כי פרקטיקות אלו כללו מכות קשות, השפלה מכוונת, הזנחה רפואית מכוונת, ומניעת זכויות אדם בסיסיות מרגע המעצר הראשון ועד לשחרורם.

העיתונאי ח'דר בכר עבד אל-עאל, שעבד ככתב עבור סוכנויות מקומיות ובינלאומיות, סיפר פרטים על מעצרו ממתחם הרפואי שיפא ב-18 במרץ 2024. עבד אל-עאל הסביר שכוחות הכיבוש כפתו את ידיו מאחור, כיסו את עיניו, הפשיטו אותו מבגדיו, והכו אותו ללא הפסקה במשך שעות ארוכות בתנאים משפילים ביותר.

עבד אל-עאל ציין כי היעדר הגנה בינלאומית לעיתונאים פלסטינים הפך אותם לטרף קל להתקפות ישירות כבר מהרגעים הראשונים של המעצר. הוא תיאר את ההעברות כמתבצעות באמצעות משאיות ענק שבהן נדחסו כ-150 עצורים, לפני שהם חולקו לאוטובוסים קטנים יותר כשהם כבולים באזיקי ברזל בידיהם וברגליהם.

העיתונאי המשוחרר דיבר על ההשפעות הפיזיות הקשות שהותירו המכות הבלתי פוסקות במהלך ההעברות, ואישר כי סבל משברים בצלעות שכאביהם נמשכו חודשים ארוכים. הוא הוסיף כי העצורים אולצו ללבוש בגדי כלא אחידים באווירה של הפחדה פיזית ונפשית מתמשכת שלא פסקה לאורך כל הדרך.

בעדות מחרידה על הזנחה רפואית, עבד אל-עאל ציין כי הועבר לנקודת בדיקה רפואית בתוך עוטף עזה לצורך רישום נתונים, ושם הודיע לרופא המומחה על סבלו ממחלת עור כרונית. תגובת הרופא הייתה מזעזעת כשאמר לו בבירור: 'אני לא כאן כדי לרפא אותך, אלא באתי כדי לענות אותך', לפני שנשלח שוב לתאי המעצר.

עבד אל-עאל חשף את פשע מותו של העצור כמאל ראדי באחד מאגפי הכלא, כאשר האחרון זומן ועבר מכות אכזריות במשך שעה שלמה. הוא הסביר שראדי הוחזר לתא כשהוא במצב בריאותי קריטי ביותר, ונפטר זמן קצר לאחר מכן, כאשר גופתו הונחה בשקית שחורה לעיני בנו העצור באגף סמוך.

לגבי תנאי המעצר במחנה 'שדה תימן', עבד אל-עאל תיאר את 91 הימים שבהם שהה שם כסדרה בלתי נגמרת של התעללות. הוא אישר כי הנהלת הכלא מנעה מהעצורים לדבר, להתפלל או לישון באופן טבעי, וכן הגבילה את השימוש בשירותים לדקות ספורות בלבד במהלך היום.

מקורות דיווחו כי העצורים ב'שדה תימן' נשארים כבולים ועיניהם מכוסות באופן קבוע, ועוברים עונשים קשים על כל תנועה קלה או ניסיון לתקשר עם אחרים. יחידות דיכוי פושטות על האגפים מדי שבוע כדי לבצע מכות קבוצתיות ללא כל הצדקה, אפילו בימי חג ואירועים.

האסירים המשוחררים הדגישו כי האלימות שהופעלה נגדם לא נועדה להשיג מטרות מודיעיניות או לקבל מידע, אלא המטרה העיקרית הייתה השפלה וריסוק הכבוד האנושי. הם תיארו פרקטיקות אלו כמדיניות קבועה של רשויות הכיבוש נגד כל העצורים מרצועת עזה ללא יוצא מן הכלל.

במקרה אחר, עבד אל-עאל נזכר בהרעלת דם חמורה שבה לקה, אשר הצריכה את העברתו לבית החולים כשהוא כבול בידיו וברגליו תחת שמירה הדוקה. שם, במקום לקבל טיפול, הוא עבר תקיפה פיזית שהובילה לדימום בראשו, ואולץ תחת איום להסתיר את האמת על מה שקרה לו כדי למנוע סבב חדש של עינויים.

המשוחררים תיארו את ההעברות לבתי המשפט או לבתי החולים כ'מסעות עינויים' נוספים, כאשר העצורים נאלצים לשבת בתנוחות כואבות במשך שעות ארוכות. הם ציינו את הכוונה המכוונת של הכיבוש להשאיר אותם תחת קרני השמש הקופחות ועל משטחי אספלט לוהטים כדי להגביר את סבלם הפיזי והנפשי.

מצדו, האסיר המשוחרר מוסעב אמדוך חשף קיומם של חדרים מיוחדים המכונים 'דיסקו', שבהם מושמעת מוזיקה רועשת מאוד ובאופן מתמשך כדי למנוע מהעצורים לישון. הוא הסביר שסוג זה של עינוי פסיכולוגי נועד להתיש את הכוחות המנטליים והפיזיים של האסירים ולהשאיר אותם במצב של בלבול תמידי.

אמדוך הוסיף כי שיטות העינויים כללו גם שימוש בהלם חשמלי ומניעת שינה ממושכת ככלי לחץ עיקריים. הוא גם ציין פרקטיקות משפילות אחרות כמו אילוץ העצורים לשתות מים בדרכים הפוגעות בכבודם האנושי, מה שמשקף את הסדיזם של הסוהרים ביחסם לפלסטינים.

האסירים סיימו את עדויותיהם בהדגשה כי מה שמתרחש בתוך מתקני הכליאה הישראליים חורג מכל תיאור, ומייצג הפרה בוטה של כל האמנות הבינלאומיות. הם קראו לארגוני זכויות האדם הבינלאומיים להתערב באופן מיידי כדי להציל אלפי עצורים שעדיין עומדים בפני סכנת מוות ועינויים יומיומיים בבתי הכלא של הכיבוש.

אני לא באתי לרפא אותך, אני באתי לענות אותך.. כך ענה לי הרופא כשאמרתי לו על מחלת העור הכרונית שלי.