רצועת עזה ומזכר ההבנות האמריקאי-איראני

למרות שרצועת עזה אינה מופיעה באף אחד מנוסחי מזכר ההבנות האמריקאי-איראני שנחתם על ידי שני הצדדים ביום חמישי (18 ביוני 2026), עזה (והסוגיה הפלסטינית בכלל) נותרה נוכחת ברקע התמונה, בסדרי העדיפויות שלה ובמסלוליה העתידיים, בניגוד ליעדים האמריקאיים והישראליים המוצהרים להפיל את המשטר האיראני, להקים משטר ידידותי על חורבותיו, לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, להכניע את איראן ולרסן אותה, ולהתקדם לקראת הקמת מזרח תיכון חדש, ולהכניס את האזור ל"עידן הישראלי"... כל זה לא התממש... ואמריקה ו"ישראל" הפכו רחוקות ומתוסכלות יותר מהאפשרות להשיג את מטרותיהן. נכון שאיראן סבלה מפגיעה קשה במנהיגיה הפוליטיים והצבאיים ובמדעניה, ורבות מיכולותיה הגרעיניות, הטילים, הימיות והתשתיות שלה נפגעו, אך המשטר הפוליטי האיראני שמר על לכידותו ויעילותו, והצליח לחדש ולפצות על רבות מיכולותיו הצבאיות, וכן זכה לתמיכה עממית גדולה יותר מול התוקפנות החיצונית, והצליח "לנקות" את חזיתו הפנימית ממספר רב של "סוכנים" ותומכי מהפכת הנגד. במקביל, איראן כפתה על הצד האמריקאי לסיים את המלחמה, להסיר את המצור על נמלי איראן, ולאפשר מצב כלכלי איראני טוב בהרבה (מזה שלפני המלחמה) באמצעות חופש ייצוא נפט, והתחייבות אמריקאית לספק לפחות 300 מיליארד דולר אמריקאי לשיקום איראן בשיתוף פעולה עם שותפים אזוריים, והסרת סנקציות ושחרור כספים ונכסים איראניים קפואים כחלק מההסכם הסופי. איראן גם הצליחה לקשור את הפסקת המלחמה עמה בהפסקתה גם בלבנון; וההסכם סיפק הכרה אמריקאית מעשית בתפקיד אזורי לאיראן. באשר להתחייבויות איראן בנוגע לפתיחת מיצר הורמוז ותוכנית הגרעין שלה, אין התחייבויות חדשות ממשיות, בעוד שהסידורים וההסכמים הושארו למשא ומתן עתידי. ייתכן שזו הסיבה למצב התסכול הגדול בקרב הקואליציה השלטת והאופוזיציה בישראל; שכן רבים ראו במה שקרה כישלון אסטרטגי גדול ל"ישראל"; וכי "הרפתקת" נתניהו בתוקפנות נגד איראן לא נשאה פרי, עם דרישות נרחבות להתפטרותו. ההשלכות על רצועת עזה: ישנם שני תרחישים או דעות מנוגדות בנוגע להשלכות האפשריות על רצועת עזה: התרחיש הראשון רואה את ההשלכות כשליליות, שכן הוא מניח שמעבר המצב האיראני ממצב של עימות למצב של הסדר והכלה אזורית ובינלאומית, ידחוף את איראן למצב של מיקום מחדש התואם את פרויקטי הפיתוח והשיקום באיראן, מה שיפחית את מעורבותה בעימות עם הפרויקט הציוני, ויחליש את עיסוקה בהשפעה אזורית; ולכן סוגיית פלסטין תיסוג בסולם סדרי העדיפויות האיראניים; במיוחד לאחר המחירים הגדולים שאיראן שילמה, ובהימצאות מדינות אזוריות המנרמלות יחסים עם "ישראל" ובנות ברית עם אמריקה. תרחיש זה מניח שאפילו אם העמדה האיראנית העקרונית כלפי הכיבוש וכלפי עזה, ירושלים, פלסטין ועמה תימשך, היא תצטמצם יותר למסגרת הפוליטית והתקשורתית, ותתרחק יותר מהתמיכה הצבאית והכספית בהתנגדות. תרחיש זה גם מניח הזדמנויות חזקות יותר להתבודדות ישראלית-אמריקאית עם עזה ועם התיק הפלסטיני וניסיון למחוק אותו, ועם דחיפה גדולה יותר לקראת נורמליזציה ערבית-אסלאמית עם הכיבוש. משמעות הדבר היא נטייה גדולה יותר להתייחס לעזה כסוגיה הומניטרית של סיוע, ולא כסוגיה פוליטית או כסוגיה של שחרור מהכיבוש. התרחיש השני אומר כי: • כל עוד איראן כפתה את עצמה כשחקן אזורי שלא ניתן להתעלם ממנו, • וכל עוד הנחת הפלת המשטר שעליה רבים בנו נפלה, • וכל עוד חלומות "ישראל" להקים מזרח תיכון חדש "התאדו", • וכל עוד ערכה של "ישראל" כבת ברית אסטרטגית פוטנציאלית ירד מאוד בעיני מדינות המפרץ והאזור, • וכל עוד אמריקה "בגדולתה" נכשלה בפתיחת מיצר הורמוז ובהגנה מלאה על בנות בריתה, • וכל עוד איראן יצאה ממלחמתה עם הנהגה קשוחה ונחושה יותר, ועם רצון גדול יותר לנקום על כבודה, מנהיגה והנהגתה, ועם תפקיד חזק יותר למשמרות המהפכה, • וכל עוד היא הצליחה לפצות על רבות מכלי נשקה ויכולותיה הצבאיות, • וכן הצליחה לכפות הפסקת מלחמה בלבנון על מזכר ההבנות, עם נכונות לחזור למלחמה ולהפציץ את "ישראל" אם התוקפנות הישראלית בלבנון לא תיפסק, • וכל עוד ערך ההתנגדות הלבנונית והפלסטינית גדל בשיקולי הביטחון הלאומי האיראני, כל זה נותן איתותים ברורים שהאיראנים עדיין מייחסים משקל לבנות בריתם ולשיקולים האזוריים, ושמצב ה"התכנסות" הפנימית האיראנית נשאר בלתי סביר. ועל פי כיוון זה, האיראנים הבינו בבירור, לאחר התוקפנות האכזרית שכוונה ללב משטרם הפוליטי והרגה את מנהיגיהם, את מידת הסכנה הישראלית עליהם, וכי ההתייחסות אליהם כ"אויב" והכניסה עמם ל"עימות ישיר" קיבלה את ממדה הממשי; ולכן ההתמודדות עם הפרויקט הציוני אינה עניין טקטי, ואינה עניין שניתן לדחות; ולכן חשיבות ההתנגדות הפלסטינית ותמיכתה כקו הגנה ראשון נגד הפרויקט הציוני והרחבותיו באזור גוברת. כמו כן, הסרת המצור מעל איראן וזרימת ההשקעות ושיפור המצב הכלכלי, ישחררו את איראן מהלחצים הכלכליים החיצוניים; ויגדילו את העודף הכספי שלה, מה שיעמיד אותה במצב טוב יותר להגן על ביטחונה הלאומי, ולבנות מחדש ולתמוך ברשת בנות בריתה. ולכן, ייתכן שהבנת הפוליטיקאים, המומחים והקצינים הישראלים את משמעויות התרחיש השני גרמה להם להביע את כעסם ותסכולם; ודחפה את הכיבוש הישראלי להסלים את תוקפנותו בלבנון בניסיון לסכל את "מזכר ההבנות", וכן דחפה אותם להסלמה נוספת ברצועת עזה. ובעוד שנתניהו ינסה לרוץ נגד הזמן כדי להשיג הישג כלשהו לפני הבחירות הישראליות הקרובות, סקרי דעת הקהל עצמם מצביעים על כך שנתניהו יחלוף עם הזמן, עם רקורד עצום של הרס ורצח עם ועם כישלון אסטרטגי בהשגת היעדים המוצהרים. וזה לא אומר שהאופוזיציה שעשויה לנצח טובה ממנו, אך היא עשויה להיות מציאותית יותר בהתמודדות עם העובדות בשטח; תוך הימנעות מעימות עם טראמפ שמנסה להצליח את מזכר ההבנות, וכן מנסה להצליח את "מועצת השלום" בעזה. ולכן אמריקה לחצה למנוע התקפה ישראלית קרובה בניסיון לפלוש לשארית רצועת עזה; מה שגרם לכיבוש הישראלי לבטל את ההתקפה, ולו זמנית. כמו כן, ניסיון "ישראל" לשפר את תדמיתה (בסביבה של בידוד בינלאומי ומצב של עוינות עממית עולמית) עשוי לאלץ אותה להקל את הלחצים על הרצועה, ובמיוחד בהיבטים ההומניטריים והמחיה. ולבסוף, ייתכן שמסלול האירועים בטווח הקצר יטה להעדפת איראן מצב של רגיעה בנוגע לעזה ופלסטין, בתקווה להעביר את מזכר ההבנות ולנצל את תוצאותיו, ובמיוחד את ששתים הימים הקרובים, אך התרחיש השני עשוי להפוך לסביר יותר בטווח הבינוני והארוך. כמו כן, מצב חוסר היציבות באזור יימשך, ומצב ההתגבשות וההתגבשות מחדש, מה שפותח פתח למספר הזדמנויות, ומהבולטות שבהן היא שירידת אמון המדינות הערביות ביתרונות היחסים עם "ישראל" והופעת הסכנה בהתרחבות וההגמוניה, תיצור בסיסים משותפים טובים יותר ביחסים עם כוחות ההתנגדות הפלסטינית ותמיכה בעזה ובסוגיית פלסטין בכלל, ואף עם איראן. זאת עם הבנתנו העמוקה שסכנות רבות נשארות קיימות, ושישנם משטרים שאינם לומדים מלקחי ההיסטוריה!