כיצד ניתן להשפיע על הבחירות בישראל ובפלסטין למען השלום?

גרשון בסקין

בסוף אוקטובר, הישראלים ילכו לקלפיות כדי לבחור ממשלה חדשה. בתחילת נובמבר, הפלסטינים צפויים לעשות את אותו הדבר. נדיר בהיסטוריה של הסכסוך הזה ששני העמים, בזמן כה קרוב זה לזה, יתבקשו לבחור את מנהיגיהם ואת כיוונם הלאומי. זה יוצר הזדמנות גדולה, ואחריות שמוטלת בראש ובראשונה על הישראלים והפלסטינים, וארצות הברית, מדינות ערב, אירופה והקהילה הבינלאומית הרחבה יותר יכולות לעזור להם לשאת בה.

שום מנהיג זר או כוח חיצוני לא צריך לבחור את מנהיגי ישראל או פלסטין. זו משימתם של הבוחרים הישראלים והפלסטינים בלבד. אך הקהילה הבינלאומית יכולה להבהיר איזה עתיד היא מוכנה לתמוך בו. היא יכולה לומר לשני העמים שהשלום אינו סיסמה ריקה, שיש אופק דיפלומטי אמיתי, ושמנהיגים שיציעו תקווה על ידי בחירת אומץ במקום פחד לא יישארו לבד.

הנשיא טראמפ צריך לאמץ הזדמנות זו ולפרסם הצהרה פשוטה, ישירה והיסטורית:

• ארצות הברית תומכת בביטחון ישראל ובשילובה המלא במזרח התיכון. • ארצות הברית תומכת בחירות הפלסטינים, במדינתם, בדמוקרטיה שלהם ובכבודם. • ארצות הברית תעבוד עם שותפים אזוריים ובינלאומיים כדי לקדם וליישם פתרון שתי מדינות. • ארצות הברית מצפה מהישראלים והפלסטינים לבחור מנהיגים המסוגלים לעשות שלום.

הצהרה כזו לא תהווה התערבות בבחירות, אלא תהיה בהירות אסטרטגית. אם תפורסם כעת, חודשים לפני הבחירות, היא עשויה להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל ובפלסטין, לא על ידי הכתיב למי אנשים צריכים להצביע, אלא על ידי הצגת סוג העתיד שקולותיהם יכולים לאפשר. היא תאמר לבוחרים שיש חלופה למלחמה, לכיבוש, למצור, לטרור, לדיכוי, לנקמה ולייאוש. היא תבהיר שמנהיגיהם הבאים יישפטו על פי יכולתם להשיג חירות, ביטחון, כבוד ושלום.

אך מסר של טראמפ לבדו לא יספיק. חשיבותו האמיתית תלויה באופן שבו המועמדים הישראלים והפלסטינים יגיבו עליו.

המועמדים הישראלים המבקשים להחליף את הממשלה הנוכחית צריכים לומר בבירור: ביטחון ישראל חיוני, אך הוא אינו יכול להיות מושג באמצעות כיבוש קבוע. ישראל חייבת להביס את הטרור ולהתעקש על הסדרי ביטחון חזקים, אך היא חייבת גם לפתוח בפני הפלסטינים אופק מדיני, ולהכיר בזכותם לחירות, ריבונות וכבוד. עתידה של ישראל אינו להיות מבצר מוקף אויבים, אלא להיות מדינה לגיטימית, בטוחה ומשולבת במזרח התיכון.

ועליהם לומר לבוחרים הישראלים: הדרך בה הלכנו בשנים האחרונות נכשלה. היא הביאה אסון, מלחמה, בידוד, נזק כלכלי ופילוג פנימי, וכמות עצומה של מוות והרס. איננו יכולים לנהל את הסכסוך הזה לנצח. ואיננו יכולים לחשוב שניתן לעקוף את הסוגיה הפלסטינית בכוח או בנורמליזציה עם כמה מדינות ערביות. ישראל יכולה להתקבל באזור, אך לא כל עוד מיליוני פלסטינים נשארים תחת כיבוש, ללא חירות וללא עתיד מדיני.

המועמדים הישראלים צריכים גם לפנות לבוחרים הפלסטינים באופן עקיף, אך ברור וחד משמעי: אתם אינכם אויבינו כעם. אנו הישראלים מכירים בקשר ההיסטורי והדתי של העם הפלסטיני לארץ זו. גם אתם רוצים לחיות, לגדל את ילדיכם, לבנות את כלכלתכם, ולשלוט בעתידכם. אנו מוכנים לנהל משא ומתן עם המנהיגים הפלסטינים שתבחרו; מנהיגים שידחו אלימות, יקבלו הכרה הדדית, יתמכו בדמוקרטיה, ויהיו מוכנים לבנות מדינה לצד ישראל ולא במקומה. ביטחוננו וחירותכם חייבים להיבנות יחד.

המועמדים והמפלגות הפלסטיניות צריכים להיות באותה מידה של בהירות. עליהם לומר: השנים האחרונות הראו את חוסר התוחלת הנורא של האלימות. המאבק המזוין לא שחרר את פלסטין, לא סיים את הכיבוש, ולא השיג ריבונות. הוא הביא סבל, הרס, בידוד ואובדן. העם הפלסטיני זקוק לדרך חדשה: דמוקרטיה, אחדות לאומית, אי-אלימות, בניית מוסדות, לגיטימציה בינלאומית, ואסטרטגיה מדינית המסוגלת לזכות בתמיכה אזורית ועולמית. כמו כן, הפלסטינים צריכים להכיר בקשר ההיסטורי והדתי של העם היהודי לארץ זו, כפי שהישראלים צריכים להכיר בקשר ההיסטורי והדתי של העם הפלסטיני אליה.

המועמדים הפלסטינים צריכים לומר: מטרתנו היא חירות ומדינה, לא נקמה. מטרתנו היא סיום הכיבוש, לא השמדת ישראל. מטרתנו היא בניית פלסטין – בעזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית – כמדינה דמוקרטית, אחראית וריבונית, שתחיה בשלום לצד ישראל. אנו נדרוש את זכויותינו בתקיפות, אך באמצעות דיפלומטיה, שכנוע, חוק, פעולה עממית לא אלימה, בריתות בינלאומיות ומשא ומתן.

המועמדים הפלסטינים צריכים גם לפנות לבוחרים הישראלים באופן עקיף: אנו מבינים שהישראלים זקוקים לביטחון. ואנו מבינים את הטראומה והפחד שהישראלים נושאים. איננו מבקשים מהישראלים לסמוך על מילים בלבד. אנו מוכנים לבנות מוסדות, הסדרי ביטחון, מערכות חינוך והתחייבויות מדיניות שיוכיחו שהמדינה הפלסטינית תהיה שותפה לשלום, לא פלטפורמה למלחמה. אנו רוצים שילדינו יחיו לצד ילדיכם בכבוד ובביטחון.

דיאלוג עקיף זה יכול לשנות את אווירת הבחירות. במשך שנים, הטיעון המרכזי נגד השלום היה זהה בשתי החברות: “אין שותף בצד השני”. הישראלים אומרים שאין שותף פלסטיני, והפלסטינים אומרים שאין שותף ישראלי. וכל צד משתמש בקיצוניות של הצד השני כהוכחה לכך שהשלום בלתי אפשרי. מעגל זה חייב להישבר.

האתגר העיקרי כעת הוא לבנות מחדש את האמון בקיומם של שותפים לשלום בצד השני. וזה לא יקרה רק באמצעות דיפלומטיה סודית. זה חייב לקרות בגלוי, במהלך מסעות הבחירות עצמם. המפלגות הישראליות התומכות בשלום צריכות לומר שחירות הפלסטינים היא חלק מביטחון ישראל. והמפלגות הפלסטיניות התומכות בשלום צריכות לומר שביטחון ישראל הוא חלק מחירות הפלסטינים. אלה אינן ויתורים; זהו הבסיס לכל עתיד ריאלי.

הסכמים מדיניים לבדם אינם מספיקים. המועמדים משני הצדדים צריכים להתמודד גם עם סוגיות יסוד אחרות, כמו מה שאנו מלמדים את ילדינו. תוכניות הלימודים נמצאות בידי המדינה, ולכן הן מהביטויים הכנים ביותר של ערכי החברה. הדור הבא לא צריך לרשת רק קברים, חומות, מחסומים, רקטות, צפירות, שנאה ופחד. הוא צריך לרשת את כלי הדו-קיום: השפה – עברית וערבית – ידע, אמפתיה, חשיבה ביקורתית, יושר היסטורי ואמונה שהעם האחר אינו נועד להיות אויב נצחי.

הבחירות אינן רק על מי עולה לשלטון. הן על מה שהחברות אומרות לעצמן על מה שאפשרי. אם המועמדים הישראלים יתמודדו בבחירות רק על פחד, הם ייצרו עוד פחד. ואם המועמדים הפלסטינים יתמודדו בבחירות רק על קיפוח, הם ייצרו עוד ייאוש. אך אם המועמדים משני הצדדים ידברו על שלום, שותפות, דמוקרטיה, ביטחון, חירות, תקווה ושילוב אזורי, הסביבה הפוליטית תתחיל להשתנות.

יש רגעים בהיסטוריה שבהם התזמון הוא קריטי. וזמן הפעולה הוא עכשיו – לפני סוף אוקטובר ותחילת נובמבר. הישראלים והפלסטינים יצביעו בקרוב בזמן קרוב מאוד. הם לא צריכים להצביע בחושך. עליהם להבין שהצבעתם לא תשפיע רק על עתידם, אלא תשפיע גם על הבחירות שיעשה הצד השני.

דלת השלום לא תיפתח מעצמה; היא תיפתח רק אם המנהיגים משני הצדדים יאמרו את האמת לעמיהם, ואם הבוחרים יבחרו בעתיד במקום בפחד.