פלסטין וישראל: כשהפחד משלום חושף משבר אמון בלגיטימיות

האידיאולוגיות המסוכנות ביותר אינן רק אלו המפארות מלחמה, אלא גם אלו שאינן מסוגלות לדמיין עולם מחוצה לה. כאשר מלחמה הופכת מכלי יוצא דופן לעדשה קבועה להבנת המציאות, השלום עצמו הופך לחשוד, וכל ניסיון לפשרה הופך לאיום שיש להתנגד לו, ולא להזדמנות שיש לנצל.

תופעה זו אינה רק עניין פסיכולוגי או רטורי, אלא בעיה פוליטית עמוקה המשפיעה על גורל עמים ומדינות. אומות שמצליחות להפוך את כוחן לשלום בונות יציבות ארוכת טווח, בעוד אומות שנשארות שבויות בהיגיון של סכסוך מתמיד מוצאות את עצמן חסרות אונים לקצור את פירות כוחן, יהיה אשר יהיה.

מכאן ניתן להבין את אחת הסתירות הבולטות ביותר בנוף הישראלי העכשווי. במשך עשורים רבים, ישראל מציגה את עצמה כמדינה חזקה, יציבה ומבוססת, בעלת עליונות צבאית, טכנולוגית וכלכלית ברורה, וזוכה להכרה בינלאומית רחבה וליחסים הולכים ומתפתחים עם מדינות רבות. אך תמונה זו מלווה בו בזמן בפחד מתמיד מכל הסדר היסטורי אמיתי עם הפלסטינים, כאילו השלום עצמו הפך לאיום קיומי.

כאן עולה שאלה שקשה להתעלם ממנה: אם ישראל בטוחה בלגיטימיות שלה וביכולתה להמשיך להתקיים, מדוע השלום נראה מאיים כל כך?

מדינה שבטוחה בעצמה אינה חוששת מהסדרים פוליטיים, אלא שואפת אליהם כשהיא מבינה שהמשך הסכסוך מכלה את משאביה ומגביל את עתידה. אך כאשר כל יוזמת שלום הופכת למקור חשד, וכל דיבור על זכויות פלסטיניות הופך לסיבה לדאגה, וכל הסדר אפשרי הוא צעד לקראת "סכנה קיומית", הרי שהעניין אינו קשור רק לביטחון, אלא מתרחב לטבע היחסים עם מושג הלגיטימיות עצמו.

בהקשר זה, ניתן להבין את התפשטות הנאומים המתייחסים לכל יוזמה להפסקת המלחמה או להפחתת המתיחות כהקדמה לאסון אסטרטגי. בסוג חשיבה זה, השלום אינו נתפס כאמצעי להשגת ביטחון, אלא כסכנה העלולה לערער מערכת שלמה שהוקמה על המשך הסכסוך.

הבעיה האמיתית היא שהשיח הזה אינו מתייחס לשלום כאפשרות פוליטית הניתנת להצלחה או לכישלון, אלא כבלתי אפשרי עקרונית. וכאן הדיון עובר מהערכת עובדות להגנה על דוקטרינה פוליטית סגורה. אם פורצת מלחמה, נאמר שזו הוכחה לבלתי אפשריות השלום; אם הפסקת אש מצליחה, נאמר שזו רק הטעיה זמנית; ואם הסדר נמשך עשורים, נאמר שזו תוצאה של מאזן כוחות ולא של ההסכם עצמו.

וכאשר כל העובדות הופכות לראיות לאותה הנחה, ההנחה הופכת לדוקטרינה ולא לניתוח פוליטי.

מנטליות זו אינה חדשה. היא הופיעה בניסיונות היסטוריים רבים אצל מדינות ותנועות שחוו סכסוכים ארוכים עד שראו את העולם מנקודת מבט ביטחונית בלבד. במקרה הישראלי המודרני, רעיונות "קיר הברזל" הותירו חותם עמוק בעיצוב חלק מהחשיבה האסטרטגית הישראלית, כאשר הם יצאו מההנחה שהיריב לא יקבל את המציאות הקיימת מרצון, ושהדרך היחידה לכפות אותה היא באמצעות עליונות צבאית מוחצת.

תפיסה זו תרמה לביסוס הרעיון שהביטחון מושג קודם כל בכוח, ושהסדרים פוליטיים באים בשלב מאוחר יותר. אולם הבעיה מתעוררת כאשר רעיון זה הופך מכלי לדוקטרינה, ומאמצעי למטרה, ומאסטרטגיה זמנית לחזון עולמי כולל.

הכוח הצבאי יכול להרתיע יריבים, למנוע תבוסה ולכפות עובדות, אך הוא אינו יכול לבדו לייצר לגיטימיות. הוא יכול לשלוט על השטח, אך אינו יכול לבדו לייצר קבלה פוליטית או לסיים את הסיבות העמוקות לסכסוך. מסיבה זו, מעצמות רבות לאורך ההיסטוריה נכשלו בהפיכת ניצחונותיהן הצבאיים ליציבות מתמשכת.

וכאן נחשפת הפרדוקס הבסיסי במקרה הישראלי. ככל שהעליונות הצבאית הישראלית גדלה, היה אמור תיאורטית לגדול גם היכולת לעבור מניהול הסכסוך לפתרונו. אך מה שקרה לעיתים קרובות הוא ההפך; העליונות עצמה הפכה לתירוץ לדחיית פתרונות פוליטיים במקום להשתמש בה לביסוס שלום בר קיימא.

התוצאה היא שהשלום הפך בעיני זרמים מסוימים למטריד יותר מהמלחמה עצמה. המלחמה מאפשרת לדחות שאלות קשות, ואילו השלום מחייב לענות עליהן. המלחמה מאפשרת לנהל את המציאות, ואילו השלום דורש לעצב אותה מחדש. המלחמה משאירה את הסוגיות הגדולות תלויות ועומדות, ואילו השלום מחייב להתמודד עם גבולות, ריבונות, זכויות והכרה הדדית.

לכן, הפחד משלום אינו חושף רק משבר ביטחוני, אלא גם משבר אמון פוליטי. מדינה שבטוחה בלגיטימיות שלה אינה חוששת מהכרה הדדית, ואינה רואה בזכויות לגיטימיות של עם אחר איום על קיומה. אך כאשר עצם ההכרה בזכויות הפלסטינים נתפסת כסכנה אסטרטגית, השאלה הופכת להיות: מה באמת מפחיד? השלום או מה שהשלום עלול לחשוף?

מדינות שבטוחות בעצמן אינן חוששות להכיר באחרים, מכיוון שהן אינן רואות בזכויותיהם שלילה של זכויותיהן. אך כאשר הכרה בזכויות של עם אחר מוצגת כאיום קיומי, הדבר מרמז שהזהות הפוליטית עדיין רואה את קיומה כפרויקט הדורש סכסוך מתמיד כדי להצדיק את עצמו. וכאן השלום הופך למבחן של ביטחון עצמי לפני שהוא מבחן של ביטחון.

לגיטימיות אמיתית אינה נמדדת ביכולתה של המדינה לכפות את המציאות בכוח, אלא ביכולתה להפוך מציאות זו למערכת פוליטית יציבה הנהנית ממידה של קבלה והכרה. לכן, מה שמחליש את אמון העולם בצדקת וקיימות הלגיטימיות שעליה נשענת ישראל אינו החיפוש אחר הסדר צודק עם הפלסטינים, אלא ההתעקשות על ניהול הסכסוך עד אין קץ.

מדינות שבטוחות בקיומן שואפות לסיים מלחמות, ולא להפוך אותן למצב קבוע. מדינות שבטוחות בלגיטימיות שלהן אינן רואות בשלום איום, אלא הזדמנות לבסס לגיטימיות זו על יסודות יציבים יותר.

לכן, השאלה הניצבת בפני ישראל היום אינה אם השלום משרת את הפלסטינים או לא, אלא אם המשך הפחד משלום חושף, במהותו, משבר אמון עמוק ביכולתו של הפרויקט הישראלי עצמו לחיות תחת שלום צודק ויציב. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכוח יכול לכפות עובדות, אך הוא אינו יכול לבדו לייצר לגיטימיות. ואילו לגיטימיות מתמשכת נוצרת כאשר למדינות יש את האומץ לעבור מהיגיון של מלחמה מתמדת להיגיון של שלום המכיר בזכויות ומבסס יציבות.

וכאן טמון הפרדוקס הגדול: ככל שהשלום מוצג כאיום, כך גוברת השאלה לגבי מידת האמון ביסודות שהשלום עצמו אמור לבסס. מדינה בעלת צבא חזק, כלכלה מתקדמת ובריתות בינלאומיות רחבות, ואז רואה בשלום סכנה קיומית, אינה חושפת רק חששות ביטחוניים, אלא דאגה עמוקה יותר הקשורה ליכולתה להפוך כוח ללגיטימיות יציבה.

הכוח יכול לכפות מציאות, אך הוא אינו יכול לבדו לשכנע אחרים בצדקתה. הוא יכול להבטיח הישרדות לתקופות ארוכות, אך הוא אינו יכול לבדו לייצר את הקבלה הפוליטית והמוסרית המעניקה לכל פרויקט היסטורי יציבות ארוכת טווח. ולכן השלום, ולא המלחמה, הוא המבחן האמיתי לכל פרויקט פוליטי הטוען לביטחון עצמי וליכולת עתידית.

השאלה שתישאר פתוחה כל עוד הסכסוך קיים אינה אם הפלסטינים זקוקים לשלום, אלא אם ישראל באמת מוכנה למבחן האמון שהיא טוענת שיש לה. מכיוון ששלום צודק אינו בוחן רק את כוחן של מדינות, אלא בוחן גם את מידת אמונתן בלגיטימיות היסודות שעליהן קמו ויכולתן לחיות יחד עם זכויותיהם של אחרים ללא פחד או חשד.

ומי שחושש ממבחן זה לאורך זמן, עלול לגלות שהבעיה מעולם לא הייתה בשלום עצמו, אלא בשאלות שהשלום חושף כשהגיע זמנו. מדינה שבטוחה בצדקת עניינה אינה חוששת מפשרה, ומדינה שבטוחה בלגיטימיות קיומה אינה רואה בהכרה בזכויות אחרים איום על עצמה. אך כאשר השלום הופך למקור פחד מתמיד, השאלה אינה קשורה עוד לכוונות היריבים או למאזני כוחות, אלא למידת האמון בבסיס שהשלום הזה אמור לבסס ולהעניק לו יציבות והמשכיות.