הזיכרון העיתונאי המצרי חוזר לשנת 1995, כאשר השלטון ניסה אז להעביר את חוק מספר 93, שתואר כ'חוק שחיטת העיתונות'. תקופה זו עדה לשוליים של חופש שעיתונאים ניסו לבנות עליהם, בעוד שהשלטון שאף לצמצם ולכלוא אותם באמצעות חקיקה מגבילה.
תקופה זו עדה לפעילות איגודית אינטנסיבית, כאשר הזרמים הפוליטיים התאחדו מהשמאל הקיצוני ועד הימין כדי להגן על עצמאות המקצוע. האיגודים המצריים באותה תקופה היו קול רם שהביע את ענייני האומה, והעם ראה בהם תקווה לשבור את כבלי העריצות הפוליטית.
למרות שנשיא איגוד העיתונאים באותם שלבים היה לרוב מקורב לחוגי השלטון, הוא נאלץ לאזן בין שמירה על מסורות המקצוע לבין הימנעות מעימות מלא עם השלטון. מורשת היסטורית זו היא שדחפה את המועצה הנוכחית של האיגוד לנקוט בצעד של הוקרת סמלי אותה תקופה.
החלטת מועצת איגוד העיתונאים הנוכחית, המייצגת זרם עצמאי שניצח פעמיים ברציפות, להוקיר את המועצה שהובילה את המאבק נגד החוק העריץ לפני שלושים שנה. ההוקרה כללה את כל הזרמים הפוליטיים שהיו מיוצגים באותה תקופה ללא יוצא מן הכלל או הדרה אידיאולוגית.
שמו של פרופסור צלאח עבד אל-מקסוד, חבר מועצת האיגוד ושר ההסברה לשעבר, בלט ברשימת המכובדים בשל תפקידו האיגודי ההיסטורי. עבד אל-מקסוד ידוע בשייכותו לאחים המוסלמים, וזה מה שחלק ניצלו כתירוץ לפתוח במתקפה חריפה על החלטת האיגוד.
קמפיינים הסתה יצאו מצד כמה אנשי תקשורת, ובראשם מוחמד אל-באז, נגד הוקרת עבד אל-מקסוד בטענה לשיוכיו הפוליטיים. אלה ניסו לתאר את ההוקרה כמעשה מגונה, תוך התעלמות מההיסטוריה המקצועית והאיגודית הארוכה של האיש במסדרונות 'הוד מעלתה'.
מגזר רחב של עיתונאים הגן על זכאותו של עבד אל-מקסוד להוקרה זו, תוך ציון מאמציו המוחשיים בהקמת פרויקט טיפול בעיתונאים ובני משפחותיהם. כמו כן, מיוחס לו תפקיד מרכזי בהקמת קרן הסיוע, ובסיוע לאישי ציבור עיתונאיים שסבלו מהדרה ועוני.
התוקפים התמקדו בקמפיין שלהם באירוע ישן עם מגישה לבנונית, בניסיון לפרש ביטויים ספונטניים כהטרדה מילולית. למרות שהמגישה עצמה יצאה בעבר כדי להכחיש כל פגיעה ולאשר את הבנתה את ההקשר התקשורתי, הקמפיין המשיך לנצל את האירוע פוליטית.
משקיפים רואים שהמתקפה על עבד אל-מקסוד חסרת אמינות, במיוחד כשהיא מגיעה מדמויות שסביבן מרחפות הדלפות אתיות ומקצועיות שנויות במחלוקת. נראה שהמטרה העיקרית היא לטשטש כל מאמץ איגודי שאינו עולה בקנה אחד עם הנרטיב הרשמי הנוכחי של השלטון.
ההיסטוריה של העיתונות המצרית מלאה בניסיונות להשחית סמלים שחלקו על השלטון, אך האמת לרוב כופה את עצמה בסופו של דבר. שמות כמו מוסטפא אמין, שהואשם בעבר בבגידה, חזרו לעמוד בראש הסצנה העיתונאית כאחד ממייסדי המוסדות הגדולים.
כמו כן, ההיסטוריה מזכירה את ניסיונו של הגנרל מוחמד נגיב, הנשיא הראשון של מצרים, שחלק ניסו למחוק את שמו מספרי הלימוד במשך עשורים ארוכים. עם זאת, העובדות חזרו כדי להוכיח את מעמדו בהיסטוריה של המדינה, וזה מה שצפוי לקרות עם הסמלים האיגודיים הנוכחיים.
הוקרת מועצת האיגוד הנוכחית לעבד אל-מקסוד ולעמיתיו נחשבת לעמדה אמיצה המעידה על נאמנות מקצועית החורגת מהמחלוקות הפוליטיות הצרות. נאמנות זו היא שמעוררת את חמתם של כלי התקשורת הניזונים מהדרת האחר והשחרת ההיסטוריה המקצועית שלו.
הדמויות האיגודיות לא ייפגעו ממה ש'זנבות השלטון' פותחים בקמפיינים, מכיוון שההשפעה המתמשכת בשירות העיתונאים היא הקריטריון האמיתי. הפרויקטים השירותיים והאיגודיים שעבד אל-מקסוד תרם להם עדיין משרתים אלפי עיתונאים עד היום.
לסיכום, מאבק הזיכרון במצרים נמשך בין זרם השואף לתעד את העובדות ולהוקיר את בעלי הזכות, לבין זרם אחר המנסה לזייף את התודעה. ואיגוד העיתונאים יישאר מבצר להגנה על חבריו, הרחק מסיווגי השלטון והאשמותיו המוכתבות מראש.
יום אחד בהיסטוריה של צלאח עבד אל-מקסוד באיגוד, שווה ערך להיסטוריה העיתונאית של אלה התוקפים אותו יחד.
Share your opinion
הוקרה לצלאח עבד אל-מקסוד מעוררת מחלוקת: מאבק הזיכרון המקצועי וכלי ההשחרה