בית איכסא.. מצור מרובע ומדיניות עקירה שקטה החונקת את הכפר הירושלמי

הכפר בית איכסא, הממוקם מצפון-מערב לעיר ירושלים הכבושה, עומד כעד לפרקים קשים של מצור ובידוד שיטתי. התושבים שם מתמודדים עם מציאות מרה של קריעת צינורות מים והשחתת רכוש על ידי מתנחלים, בניסיון ברור להצר את דרכי המחיה הבסיסיות.

האזרח פאהד אבו דהוק, אחד מתושבי הריכוזים האוכלוסייתיים בכפר, מספר כיצד חייהם הפכו לסדרת הטרדות יומיומיות. הוא מציין כי קצב התקיפות הללו הסלים באופן משמעותי מאז התיישבות אחד המתנחלים באזור, מה שהוביל להטלת הגבלות חמורות ורדיפות מתמשכות של התושבים.

התקיפות לא הסתכמו בהשחתת התשתיות הפשוטות, אלא התרחבו למניעת גישה לשטחים נרחבים ששימשו היסטורית למרעה. גבעות אלו המקיפות את הכפר הפכו כיום לאזורים אסורים לפלסטינים, בין אם הם הולכים ברגל או מלווים את עדריהם המהווים את מקור פרנסתם היחיד.

מקורות בשטח דיווחו כי המתנחלים מבצעים בריונות מאורגנת בחסות כוחות הכיבוש, כאשר רועי צאן הוכו באכזריות באירועים חוזרים ונשנים. פרובוקציות יומיומיות אלו נועדו ישירות לשבור את רצון התושבים ולדחוף אותם לעזוב את האזור מרצונם תחת עול ההפחדה.

הבקר בבית איכסא חי במצב של מצור הדומה לזה של בעליו, כאשר הוא כלוא בדירים לאחר סגירת שטחי המרעה הטבעיים. סגירה כפויה זו הובילה לעלייה חדה בעלויות הגידול כתוצאה מהסתמכות מוחלטת על מזון קנוי, מה שמאיים על הביטחון התזונתי של המשפחות.

זקני הכפר נזכרים באורח החיים הישן שהתבסס על נדידה עונתית בין בית איכסא לבקעת הירדן בחיפוש אחר חום ומרעה. אולם, שלטונות הכיבוש ניתקו קשר גיאוגרפי וחברתי זה לפני כ-35 שנה, מה שאילץ את המשפחות להתיישב לצמיתות בתנאי חיים ההולכים ונעשים קשים יותר.

התושבים רואים במה שקורה היום לא רק אירועים בודדים, אלא חלק מתוכנית אסטרטגית גדולה יותר לבידוד ירושלים מסביבתה הפלסטינית. גדר ההפרדה וההתנחלויות המקיפות את הכפר הפכו אותו לכלא גדול חסר את המרכיבים הבסיסיים ביותר של קשר עם המרכזים העירוניים הסמוכים.

במהלך סיורים בשטח, נצפו חמושים השייכים למתנחלים מסתובבים בחופשיות וצופים בתנועות הפלסטינים. כלי רכב צבאיים ישראליים מתערבים מיד כדי לספק כיסוי למתנחלים אלה, בעוד צוותי עיתונאים נמנעים מלתעד הפרות אלו או לצלם במקום.

למרות כל הלחצים הללו, תושבי בית איכסא דבקים בהישארותם באדמתם ודוחים את רעיון העזיבה, יהיו הקורבנות אשר יהיו. אבו דהוק מדגיש כי העמידה האיתנה באדמה זו היא מאבק קיומי יומיומי, וכי המוות על האדמה קל להם יותר מעקירה כפויה נוספת.

בית איכסא נחשבת לאחד הכפרים המבודדים ביותר במחוז ירושלים, כאשר היא מוקפת בהתנחלויות ובכבישים עוקפים מכל ארבעת צדדיה. מצור גיאוגרפי זה הפך את הכפר למבודד לחלוטין מהרחבתו הטבעית, מה שהשפיע על כל תחומי החיים החינוכיים, הבריאותיים והכלכליים.

כאלפיים תושבים, שהם תושבי הכפר הנוכחיים, נאלצים לעבור דרך מחסום צבאי יחיד המהווה את עורק החיים היחיד והצר של הכפר. התנועה דרך מחסום זה כפופה למצב רוחם של חיילי הכיבוש ולנהלי בדיקה משפילים המעכבים את הגעת התלמידים והעובדים ליעדיהם.

הנתונים הרשמיים של מועצת הכפר בית איכסא מצביעים על פער עצום בין השטח ההיסטורי של הכפר לשטח המותר לתושבים לשימוש. מתוך למעלה מ-14 אלף דונם, לפלסטינים מותר לבנות או להתרחב עירונית רק בשטח צר שאינו עולה על 650 דונם.

מדיניות חניקת ההתרחבות העירונית נועדה למנוע את הגידול הטבעי של האוכלוסייה ולהפוך את הכפר למובלעת מגורים צפופה ובלתי ניתנת למחיה. לעומת זאת, ההתנחלויות הסמוכות עדות להתרחבות מתמדת על חשבון אדמות שהוחרמו מתושבי הכפר המחזיקים במסמכי בעלות.

מציאות בית איכסא נשארת מודל מיניאטורי לסבלם של הכפרים הפלסטיניים בסביבת ירושלים, כאשר גדר ההפרדה הגזענית מתמזגת עם תקיפות המתנחלים. סבל זה נמשך תחת שתיקה בינלאומית, בעוד הפלסטינים ממשיכים לכתוב את סיפור עמידתם היומיומית בכלים פשוטים וברצון איתן.

אולי נמות כאן, אבל לא נעזוב, ונשאר איתנים באדמתנו, יהיו הקשיים אשר יהיו.