ציר אנרגיה חדש המאחד את ישראל, יוון וקפריסין בחסות אמריקאית מעורר מתיחות עם טורקיה

בשעות האחרונות נרשמה תנועה אסטרטגית בולטת באזור מזרח הים התיכון, כאשר הוכרז על השקת הרחבה חדשה של האגף המערבי של ציר מרכז האנרגיה (IMEC). הפרויקט נחתם במכון בייקר למדיניות ציבורית באוניברסיטת רייס בטקסס, ארה"ב, בהשתתפות נציגים רשמיים מארצות הברית, מדינת ישראל, יוון וקפריסין.

מרכז חדש זה, הפועל במסגרת מה שמכונה פורום (3+1), נועד לאחד מאמצים בתחומי המחקר המדעי ואבטחת הסייבר. הוא מתמקד בעיקר בהגנה פיזית על תשתיות אנרגיה חיוניות, מה שהופך אותו לאבן יסוד במבנה הביטחוני החדש של האזור המשתרע ממזרח הים התיכון ועד ליבשת אירופה.

מקורות דיווחו כי מהותו האמיתית של פרויקט זה חורגת משיתוף פעולה טכנולוגי, שכן הוא מהווה את הבסיס המעשי למסדרון הכלכלי המקשר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. ישראל צפויה למלא את תפקיד השער המזרחי של ציר זה, ולהפוך לנקודת מפגש מרכזית לקישור היבשתי המגיע מיבשת אסיה וממדינות המפרץ הערבי.

התוכנית האסטרטגית רואה בישראל תחנה לוגיסטית מרכזית להעברת נתונים, אנרגיה ושירותים לכיוון המערב. מיקום זה מעניק לתל אביב השפעה כלכלית ופוליטית כפולה, שכן היא הופכת לגשר חיוני המקשר בין השווקים המתפתחים במזרח לעומק האסטרטגי האירופי באמצעות מסדרונות ימיים ויבשתיים מאובטחים.

בהקשר זה, קפריסין בולטת כעמוד תווך גיאוגרפי וימי המבטיח את המשכיות הקישור בין קצוות הציר החדש. האי ישמש כתחנת קישור חיונית לפרויקטי כבלי חשמל תת-ימיים, בנוסף לתפקידו בפיתוח והכלת עתודות הגז הטבעי המשותפות באגן הים התיכון.

יוון, לעומת זאת, מייצגת בברית זו את השער הריבוני של האיחוד האירופי, דרכו יזרמו אספקת אנרגיה ותשתיות המגיעות מהמזרח התיכון. מסלול זה נועד לספק ליבשת אירופה גיוון במקורות אנרגיה ולחזק את ביטחונה האסטרטגי הרחק מהתלות המסורתית במסלולים אחרים.

משקיפים סבורים כי פרויקט זה יוביל להסלמה במאבקי ההשפעה באזור המזרח התיכון, במיוחד לאחר המתיחויות האזוריות האחרונות. ברית זו נתפסת כחלק ממאבק הכוחות הגדולים לעיצוב מחדש של הסדר האזורי החדש ושליטה על מפתחות הלוגיסטיקה העולמית.

ציר חדש זה מציב את טורקיה בפני אתגרים גיאופוליטיים גדולים, שכן אנקרה שאפה תמיד להיות המסדרון הבלעדי לאנרגיה לאירופה. צעדים אלה עומדים בסתירה לדוקטרינת 'המולדת הכחולה' הטורקית, השואפת לכפות ריבונות ימית רחבה באזורים הסובבים את קפריסין ויוון.

ההשפעות אינן מוגבלות לטורקיה בלבד, אלא מתרחבות וכוללות את מעמדה של מצרים כמרכז אזורי לגז טבעי ושער לסחר עולמי דרך תעלת סואץ. למרות האינטרסים המשותפים, הציר החדש מספק מבנה ביטחוני מבוזר שעשוי להפחית את התלות הבינלאומית הבלעדית במסלולים העוברים דרך שטחי מצרים.

שורשי הסדר החדש הזה נטועים בברית ביטחונית הדוקה שהתפתחה במשך שנים בין ישראל, יוון וקפריסין. ברית זו תורגמה להסכמי הגנה משותפים ורכישות ביטחוניות ענקיות, בנוסף לעריכת תמרונים צבאיים קבועים שמטרתם לאבטח את שדות הגז ונתיבי השיט.

התמיכה האמריקאית הישירה בפרויקט זה מעניקה לו אישור רשמי ודחיפה פוליטית בזירה הבינלאומית. למרות ההצהרות הפוליטיות ההדדיות בין וושינגטון לאנקרה, אימוץ מרכז זה על ידי ממשלת ארה"ב משקף את העדפתה לציר אסטרטגי זה בפועל.

הנוכחות האמריקאית בפרויקט זה שולחת מסר נחרץ לכל גורם אזורי שעשוי לנסות להפריע או לאיים על מסלול חדש זה. היא יוצרת קשר רשמי בין טכנולוגיה והון אמריקאי לבין הגיאוגרפיה הטבעית של שלוש המדינות המשתתפות, מה שמקשה על חדירתו או שיבושו.

חוגים פוליטיים צופים כי פרויקט זה יוסיף שמן למדורת המתיחות הקיימת בין תל אביב לאנקרה. טורקיה רואה בברית זו ניסיון ברור לרסן את השפעתה האזורית ולכבוש את שאיפותיה במימי הים התיכון, מה שעלול להוביל לתגובות דיפלומטיות או בשטח.

בסופו של דבר, השקת מרכז זה מהווה שינוי מהותי באופן ניהול משאבי האנרגיה במזרח התיכון. צפוי כי השפעותיה של מערכת אזורית חדשה זו יופיעו בטווח הקרוב, לא רק במאזן הכוחות המקומי, אלא גם בביטחון האנרגיה העולמי וביציבות היבשת האירופית.

פרויקט זה מצייר מחדש את המפות האזוריות ויוצר מערכת חדשה המבוססת על אנרגיה המקשרת בין אסיה, המפרץ ואירופה דרך ישראל.