עם רגליים קטועות ונחישות בלתי מתפשרת... נערות עזה רודפות אחר חלום המונדיאל מתוך ההריסות

בלב רצועת עזה הנצורה, שם המלחמה מותירה את חותמה האכזרי על גופם של תושבי עזה, עולה מהעיר דיר אל-בלח סיפור התמודדות ייחודי שגיבורותיו הן נערות שאיבדו את גפיהן אך לא איבדו את התשוקה. על מגרש דשא ששרד את ההפצצות, מתכנסות שחקניות קבוצת הכדורגל לקטועי גפיים, בועטות בכדור ועימו את זיכרונות הכאב והעקירה.

קבוצה זו הוקמה תחת חסות עמותת פלסטין לכדורגל לקטועי גפיים, ומטרת מקימיה היא לבנות גרעין לנבחרת לאומית שתייצג את פלסטין בטורנירים בינלאומיים. יוזמה זו מהווה מפלט חיוני עבור הנערות שמצאו בספורט דרך להוכיח שמוגבלות פיזית אינה סוף השאיפה או התבודדות מהחברה.

רוזאן ח'ירה, צעירה בת עשרים וארבע, עסקה בריצה לפני שמתקפה אווירית שינתה את מסלול חייה בנובמבר 2023. רוזאן מספרת כיצד איבדה את רגלה ברגע עקוב מדם, אך כיום היא עומדת על קביה ומעבירה את הכדור לחברותיה, מדגישה כי רצון החיים חזק יותר מטילים של הכיבוש.

רוזאן גדלה בשכונת אל-דרג העתיקה בעזה בתוך משפחה ספורטיבית, ומעולם לא דמיינה שתשחק כדורגל ברגל אחת. למרות מרירות העקירה וקשיי התנועה, הצעירה מתעקשת להתמיד באימונים, חולמת ללבוש את חולצת נבחרת פלסטין ולהניף את דגל ארצה במגרשים הבינלאומיים.

כפאח אל-פאחורי איבדה את רגלה וחברותיה במתקפה שפגעה בבית קפה על חוף הים של עזה ביוני בשנה שעברה. כפאח התעוררה בבית החולים ומצאה את עצמה מול מציאות חדשה וכואבת, אך עד מהרה החליטה להפוך את צערה לאנרגיה חיובית באמצעות הצטרפות לקבוצת הנשים.

כפאח רואה בעיסוק בכדורגל סוג של התנגדות פסיכולוגית ופיזית המאפשרת לה להחזיר את שיווי המשקל האבוד שלה. היא אומרת שהצחוקים העולים במהלך האימונים הם התשובה הברורה ביותר לניסיונות לשבור את רצון תושבי עזה, שכן היא מצאה בקבוצה משפחה שנייה החולקת איתה את אותם אתגרים.

במרכז השער, בולטת הילדה עאישה אל-עבדלה בת השש עשרה, שנולדה עם זרוע שלא התפתחה במלואה. עאישה מציינת שמצבה הבריאותי היה תוצאה של שאיפת זרחן לבן על ידי אמה במהלך מלחמת 2008, כשהייתה עדיין עובר ברחמה.

עאישה אהבה כדורגל מילדותה, ומוגבלותה המולדת לא מנעה ממנה להגן על שער קבוצתה בכישרון בולט. היא לובשת את כפפתה בידה הימנית היחידה, ועומדת בביטחון בין שלוש הקורות, מביעה את תקוותה להפוך לשוערת הראשית של נבחרת פלסטין לקטועי גפיים בעתיד הקרוב.

המאמנת למياء מוסלח מפקחת על אימון הבנות, ומדגישה שכדורגל בעזה חרג מלהיות רק משחק ספורט והפך למרחב לפריקה פסיכולוגית. המאמנת מבחינה בשיפור ניכר במצב רוחן של השחקניות, שכן הפעילות הגופנית תורמת לחיזוק ביטחונן העצמי ושילובן החברתי.

מוסלח מוסיפה שהמטרה היא לא רק לנצח במשחקים, אלא להחדיר רוח של התמדה בנפשן של הבנות שחוו טראומות קשות. כל בעיטה בכדור היא מסר לעולם שקטיעת הגוף אינה קטיעת החלום, ושהרצון הפלסטיני מסוגל לחולל ניסים מתוך ההריסות.

מצדו, פואד אבו ע'ליון, ראש עמותת פלסטין לכדורגל לקטועי גפיים, מציין שהעמותה חידשה את פעילותה למרות ההרס הנרחב שפקד את מתקני הספורט. הוא מדגיש שהעבודה מתבצעת בסביבה רצופת סיכונים ועם אמצעים צנועים מאוד, כתוצאה מהמצור המתמשך והשלכות המלחמה האחרונה.

הסטטיסטיקה הרשמית שפורסמה על ידי משרד הבריאות מצביעה על כ-6,000 מקרים של קטיעת גפיים ברצועת עזה כתוצאה מהתוקפנות המתמשכת. ילדים ונשים מהווים אחוז גדול ממקרים אלה, מה שמחייב תוכניות שיקום ארוכות טווח כדי לעזור להם להסתגל למציאותם החדשה.

אבו ע'ליון שואף באמצעות קבוצה זו לספק סביבה תומכת לקטועי גפיים, שתעזור להם להתגבר על המכשולים הפיזיים והפסיכולוגיים. הוא רואה בספורט את הדרך הקצרה ביותר לשלב אנשים עם מוגבלויות בחברה, ולהפוך אותם לגורמים פעילים ופרודוקטיביים למרות כל הנסיבות הסובבות.

בין שאיפותיה של רוזאן, התמודדויותיה של עאישה ונחישותה של כפאח, מצטיירת תמונה של עמידה במגרשי עזה המותשים. נערות אלה לא רק רודפות אחרי הכדור, אלא רודפות אחרי זכותן לחיים ולייצוג בינלאומי, נושאות מסר שעזה תמשיך לפעום בתקווה יהיו אשר יהיו ההקרבות.

אש הכיבוש קטעה את גופנו, אך לא עצרה את חלומותינו ואת רצון החיים שלנו.