פסיכולוגיה של פוליטיקה: מדוע קהיר חוששת מהשינויים החדשים בסוריה?

יחסים בינלאומיים אינם תמיד כפופים להיגיון הפרגמטיזם והאינטרסים הגדולים, במיוחד באזור הערבי שבו הפסיכולוגיה הפוליטית ממלאת תפקיד מרכזי. פרשנות עמדות ותופעות פוליטיות דורשת לעיתים צלילה לתוך התנודות הפסיכולוגיות של מקבלי ההחלטות, הרחק מהחישובים האסטרטגיים המסורתיים שאולי אינם מסבירים את ההתנהגויות הנוכחיות.

מצב זה בא לידי ביטוי בעמדה המצרית האחרונה כלפי סוריה, כאשר משרד החוץ בקהיר סירב לאשר את כתב האמנה של השגריר הסורי מוחמד טהא אל-אחמד. אל-אחמד מכהן כמנהל לענייני ערבים במשרד החוץ הסורי, אך הסירוב הגיע ללא הסבר לסיבות הישירות, מה שפותח פתח לשאלות לגבי עתיד היחסים בין שתי המדינות.

היסטורית, אמנת וינה משנת 1961 מסדירה את הליכי מינוי השגרירים, המתחילים בבחירת המועמד ומסתיימים בהגשת כתב האמנה לראש המדינה המקבלת. למרות שלמדינות יש זכות סירוב, נדיר שפיתוח יחסים דו-צדדיים בין שתי מדינות במשקל של מצרים וסוריה יהיה קשור לעניין מינוי אדם ספציפי למשלחת הדיפלומטית.

בהתחשב בניסיון קודם, אנו מוצאים שיחסים דיפלומטיים יכולים להימשך למרות אי-שביעות רצון מאישי המשלחות, כפי שקרה בין ירדן לסוריה בשנת 2009. אז מינה משטר אסד איש ביטחון שנוי במחלוקת כשגריר בעמאן, ולמרות ההסתייגות הירדנית, האינטרסים העליונים מנעו נקיטת עמדות שיובילו לנתק דיפלומטי.

מאז 2013, החשש הביטחוני היה הקריטריון היחיד ששלט בתפיסת קהיר לגבי התיק הסורי, כאשר נוצר שיתוף פעולה ביטחוני חשאי עם המשטר הקודם. שיתוף פעולה זה התבסס בעיקר על מפגש אינטרסים מול תנועות אסלאמיות, מה שהפך את העמדה המצרית לפחות חריפה כלפי דמשק בהשוואה למדינות ערביות אחרות.

היום, לאחר נפילת המשטר הקודם ושינוי הנוף בדמשק, נראה שהשיקול הביטחוני עדיין שולט בתפיסה המצרית, אך בגוון שונה. ניתוחים מצביעים על כך שהעמדה הנוכחית עשויה להיות קשורה לשיקולים אישיים ופוליטיים החורגים מגבולות האינטרסים האסטרטגיים הישירים של המדינה המצרית.

השוני בעמדות הערביות בולט בבירור כאשר משווים את ההתנהגות המצרית והסעודית כלפי השינויים הסוריים האחרונים, למרות העוינות המשותפת לאסלאם הרדיקלי, ריאד נקטה בדרך שונה. שוני זה מצביע על כך שהחישובים בקהיר מושפעים מגורמים פנימיים הקשורים ללגיטימיות של המודל השלטוני וחששו מחלופות.

ליבת החשש המצרי, על פי קריאות אנליטיות, טמונה בהצלחת הניסיון הסורי החדש להציג מודל שלטוני יציב ומוצלח. הצלחה זו עשויה להחזיר את הכבוד והאמון לדפוסי שלטון שקהיר שאפה לעבור אותם, מה שעשוי להשפיע על שאיפות הרחוב המצרי והערבי בכלל.

לו הייתה הסוגיה קשורה רק לנוכחות אישים מצריים מתנגדים בסוריה, היה עדיף לקהיר להתקרב לדמשק כדי להפעיל לחץ ישיר. בניית יחסים חזקים עם השלטון החדש מעניקה למצרים יכולת השפעה גדולה יותר על תיקים ביטחוניים רגישים, במקום מדיניות של קרירות והתרחקות.

הסיכון לאבד את היחסים עם מדינה בגודל של מצרים אינו באינטרס של השליטים החדשים בסוריה, יהיו אשר יהיו חשיבותם של האישים הנמצאים אצלם. המדינה המצרית נשארת עמוד תווך מרכזי במערכת האזורית, ושיתוף פעולה עמה הוא הכרח אסטרטגי לכל משטר השואף ללגיטימיות ויציבות באזור.

שלב ההתאוששות בסוריה דורש פתיחות כלפי הכוחות האזוריים הגדולים, ובראשם מצרים וסעודיה, בנוסף לטורקיה וקטאר. ריבוע אזורי זה הוא הערובה היחידה להחזרת מעמדה של סוריה, ומצרים נשארת הצד החזק והמסוגל ביותר להפעיל השפעה ממשית במסלול זה.

על השליטים החדשים בדמשק להבין שמצרים גדולה מכל שיקול אישי, ושמעמדה הוא הכרח לכל מדינה ערבית השואפת להתרומם מההריסות. היענות לדרישות מצריות מסוימות, גם אם נראות קשות, עשויה להיות מחיר הכרחי להבטחת הכיסוי הערבי הנדרש לשלב המעבר.

בסופו של דבר, השאלה נשארת פתוחה לגבי מידת יכולתה של הדיפלומטיה המצרית להתגבר על חששות פסיכולוגיים ופוליטיים לטובת חזון פרגמטי מקיף. יציבות סוריה משרתת את האינטרס הביטחוני הלאומי המצרי, ונתק או קרירות דיפלומטית ישרתו רק את הצדדים השואפים להשאיר את האזור במצב של נזילות.

עתיד היחסים בין קהיר לדמשק יישאר תלוי באיזונים בין חששות פנימיים לאינטרסים חיצוניים, ובהמתנה לתוצאות המהלכים הדיפלומטיים הבאים, תיק השגריר הסורי החדש נשאר אינדיקטור לעומק הפער הדורש גשרים של אמון הדדי.

העמדה המצרית קשורה לשיקולים אישיים ולחשש מהצלחת הניסיון הסורי בשלטון, מה שעשוי להחזיר את האמון בדפוס זה בעיני הרחוב הערבי.