עימות הורמוז חושף את גבולות ההרתעה האמריקאית ומעמיק את המחלוקת עם ישראל סביב איראן

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 10/6/2026

ניתוח חדשותי

העימות בין ארצות הברית לאיראן נכנס לשלב רגיש ומסוכן יותר לאחר תקרית הפלת מסוק אמריקאי מסוג "אפאצ'י" מעל מצרי הורמוז, ובעקבותיה תקיפות אמריקאיות ישירות שכונו עמדות הגנה אווירית ומכ"מים איראניים, ותגובה איראנית בטילים ובכטב"מים נגד מטרות אמריקאיות באזור. בעוד שההתפתחויות נראו במבט ראשון כעוד פרק בהסלמה צבאית הדדית, ממדיהן הפוליטיים והאסטרטגיים חושפים תמורות עמוקות יותר הנוגעות לעתיד הסכסוך, לגבולות ההשפעה הישראלית בתוך וושינגטון, ולהימור על כוח צבאי כאמצעי לעיצוב מחדש של מאזני הכוחות האזוריים.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מיהר להטיל את האחריות על איראן להפלת המסוק, תוך שהוא מאשר את הישרדות הטייסים, לפני שהורה על ביצוע תקיפות צבאיות שהפנטגון תיאר כ"הגנתיות ומידתיות". טראמפ הדגיש כי התגובה הייתה חזקה והחלטית, והבהיר כי ארצות הברית אינה יכולה לאפשר פגיעה בכוחותיה ללא תגובה. אך התקרית, למרות סמליותה הצבאית, חשפה גם את שבריריות המצב הביטחוני באחד מנתיבי השיט הרגישים ביותר בעולם, שבו עובר אחוז ניכר מסחר האנרגיה העולמי.

למרות שהחקירות האמריקאיות הראשוניות העלו כי המסוק נפגע מפעולה עוינת הקשורה לאמצעים איראניים, הן לא קבעו באופן חד משמעי את אופי התקרית או אם הפגיעה הייתה מכוונת. מנגד, טהראן הכחישה אחריות ישירה, וציינה כי התקרית עשויה להיות תוצאה של מצב המתיחות הצבאית הגבוהה באזור. אולם, סתירת הגרסאות לא מנעה את מעבר המשבר במהירות לשלב התקיפות ההדדיות, מה שהפך את מצרי הורמוז מזירת לחץ כלכלי ואסטרטגי לזירת התנגשות צבאית ישירה בין שתי המעצמות.

הסלמה זו מגיעה בתקופה שבה טראמפ מתמודד עם דילמה פוליטית ואסטרטגית מורכבת. הנשיא האמריקאי, שבנה חלק גדול מנאומו הפוליטי על הבטחה לסיים את "המלחמות האינסופיות", מוצא את עצמו נאלץ לחזור לשימוש בכוח צבאי במזרח התיכון. בעודו מדגיש כל העת שאינו רוצה מלחמה כוללת עם איראן, העובדות בשטח דוחפות את ממשלו לנקוט בצעדים צבאיים מדורגים כדי לשמור על יוקרת ההרתעה האמריקאית ולהגן על הכוחות הפרוסים באזור.

אך חשיבות המשבר אינה מוגבלת לממד האמריקאי-איראני. ההתפתחויות האחרונות שפכו אור מחדש על הפערים הגוברים בין וושינגטון לממשלת בנימין נתניהו בנוגע לאופן הטיפול באיראן ובעתיד האזור. בעוד שישראל דוחפת להחמרת הלחצים הצבאיים ולהרחבת זירות העימות, נראה שהממשל האמריקאי משוכנע יותר ויותר שפתרונות פוליטיים והבנות ניתנות לפיקוח ואימות עשויים להיות פחות יקרים ויעילים יותר מהסתבכות בסכסוכים פתוחים ללא סוף ברור.

משמעות פער זה גוברת עם המשך הדגשתם של גורמים אמריקאים כי המטרה האסטרטגית של וושינגטון נותרה מניעת איראן מלהשיג נשק גרעיני והגעה להבנה שתבטיח את ביטחון השיט הבינלאומי ויציבות האזור. הצהרתו של סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, שתיאר את ההסכם המתנהל עם איראן כ"הישג גדול לעם האמריקאי, בין אם ישראל אוהבת זאת ובין אם לא", שיקפה מגמה הולכת וגוברת בתוך הממשל האמריקאי להפריד בין האינטרסים האמריקאיים הישירים לבין החישובים הפוליטיים של ממשלת ישראל.

עמדות אלו חושפות ירידה ניכרת ביכולתו של נתניהו להשפיע על מסלול המדיניות האמריקאית כלפי איראן בהשוואה לשנים קודמות. בעוד שממשלות ישראל לדורותיהן הצליחו בשלבים שונים לדחוף את וושינגטון לכיוון אפשרויות מחמירות יותר, הממשל הנוכחי נראה נוטה יותר לנהל את המשבר במסגרת המונעת הידרדרות למלחמה אזורית רחבה. כמו כן, המחלוקות שצצו סביב הפעולות הצבאיות הישראליות האחרונות בלבנון ובסוריה חיזקו את הרושם שההשפעה הישראלית בתוך מעגלי קבלת ההחלטות האמריקאיים אינה מוחלטת כפי שהייתה בעבר.

מנגד, המשבר העלה מחדש שאלות מהותיות לגבי יעילות הגישה הביטחונית הישראלית המבוססת על הרחבת מעגל העימותים הצבאיים. למרות העליונות הצבאית הישראלית העצומה והתמיכה האמריקאית המתמשכת, ישראל לא הצליחה להשיג יציבות קבועה או לסיים את מקורות המתיחות באזור. יתרה מכך, המלחמות החוזרות ונשנות והפעולות הצבאיות המשתרעות מעזה ללבנון, סוריה ואיראן תרמו להעמקת המשברים האזוריים במקום לפתור אותם.

מבקרי המדיניות הישראלית רואים את הבעיה המרכזית לא בחוסר כוח צבאי, אלא בהיעדר טיפול פוליטי בשורשי הסכסוך, ובהמשך הכיבוש וההתנחלות ושלילת זכויותיו הלאומיות והאנושיות של העם הפלסטיני. מדיניות זו, לטענת מבקריה, לא סיפקה ביטחון לישראלים, וגם לא העניקה לפלסטינים את המינימום של צדק או כבוד, אלא תרמה לייצור מחזורים עוקבים של אלימות וחוסר יציבות.

לסיכום, משבר הורמוז חושף כי כוח צבאי, יהא עליונותו אשר יהא, אינו מסוגל עוד לבדו לכפות תוצאות פוליטיות בנות קיימא. איראן הראתה את יכולתה לתמרן ולגבות מחיר מיריביה למרות הסנקציות והלחצים, בעוד שוושינגטון גילתה שההשפעה אינה נמדדת רק בגודל הארסנל הצבאי, אלא גם ביכולת לנהל משברים וליצור הסדרים. ואילו ישראל, שתמיד הציגה את עליונותה הצבאית כערובה העיקרית לביטחון, מוצאת את עצמה מול מציאות המאשרת כי ביטחון אמיתי אינו מושג בכוח לבדו, אלא בטיפול בגורמים הפוליטיים המשמרים את האזור שבוי בסכסוכים פתוחים.

משבר הורמוז חושף כי הממשל האמריקאי החל להתייחס ליציבות האזורית מנקודת מבט השונה בהדרגה מהחזון שמקדמת ממשלת נתניהו. בעוד שישראל רואה בהגברת הלחצים הצבאיים על איראן את הדרך הקצרה ביותר להחליש אותה, נראה שוושינגטון משוכנעת יותר ויותר שכל עימות רחב היקף עלול לאיים על האינטרסים הכלכליים והצבאיים האמריקאיים במפרץ ובעולם. מכאן ניתן להבין את ההתעקשות האמריקאית להשאיר את ערוצי המשא ומתן פתוחים למרות חילופי המהלומות. המחלוקת הנוכחית אינה נוגעת רק לטקטיקות, אלא משקפת הבדל הולך וגובר בהגדרת האינטרסים והעדיפויות בין שתי בעלות הברית, והבדל זה עשוי להעמיק בשלב הבא.

כמו כן, ההתפתחויות האחרונות הראו שוב כי העליונות הצבאית הישראלית והאמריקאית לא הצליחה לייצר מערכת ביטחון אזורית יציבה, אלא שההסתמכות המופרזת על כוח תרמה להרחבת והנצחת המשברים. מעזה ללבנון, סוריה ואיראן, הפעולות הצבאיות חוזרות על עצמן מבלי שהן מצליחות להסיר את הגורמים הפוליטיים לסכסוכים. כמו כן, המשך הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים, הרחבת ההתנחלויות, ושלילת זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים, מבטלים כל אפשרות להשגת יציבות קבועה. לכן, המשבר הנוכחי נראה כהוכחה נוספת לכך שביטחון אמיתי אינו יכול להתבסס על הרתעה צבאית בלבד, אלא על צדק פוליטי והסדרים ברי קיימא המטפלים בשורשי הסכסוכים ולא רק בביטוייהם.