ניתוח של "פוריין פוליסי": מדוע המערב טועה בהבנת מנטליות ח'אמנאי והימורי הכניעה?

מקורות אנליטיים במגזין "פוריין פוליסי" דיווחו כי ההנחה הרווחת בחוגי קבלת ההחלטות בוושינגטון לגבי האפשרות להכניע את המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, באמצעות סנקציות ובידוד צבאי, היא הנחה חסרת דיוק. החוקר ארש רייסינג'אד הסביר כי גישה זו מתעלמת מאופיו של האיש העומד בלב המערכת הפוליטית האיראנית, שכן עבורו כניעה אינה מהווה אופציה פוליטית זמינה בשום פנים ואופן.

הקריאה האנליטית מצביעה על כך שזהותו הפוליטית של ח'אמנאי עוצבה בתוך התנגדות למשטר השאה וחושלה בצינוקי הכלא, עד לחוויה המרה של מלחמת איראן-עיראק. קורות חיים אלו הפכו את מושג "ההתנגדות" במילון שלו לזהות אישית מושרשת ולא רק לתמרון טקטי להשגת רווחים זמניים או להקלת לחצים כלכליים.

ח'אמנאי רואה במהפכה האסלאמית, שהחלה בשנת 1979, מצב מתמשך ומאבק שטרם הושלם, כאשר סנקציות וחבלה חיצונית נחשבים להוכחה שהמהפכה עדיין חיה ומתמודדת עם אויביה. מנקודת מבט זו, לחצים בינלאומיים אינם נתפסים כמכשולים שיש להסיר באמצעות ויתור, אלא כמבחנים מוסריים המוכיחים את נכונות הדרך המהפכנית של המשטר.

הניתוח מפנה את תשומת הלב לנטייתו הספרותית של המנהיג האיראני, תוך ציטוט הערצתו לרומן "הדון השקט זורם", העוסק בעמידה איתנה בתוך מלחמות ומשברים גדולים. מנטליות זו רואה בתהפוכות גורם מעצב המחדד את אישיות המנהיג, כאשר הגיבור אינו מחפש ניצחון מהיר אלא שואף לשרוד בכבוד בתוך הכאוס העצום.

רוח רפאים היסטורית רודפת את החלטות ההנהגה האיראנית הנוכחית, והיא קבלת החלטה 598 של מועצת הביטחון על ידי האייתוללה ח'ומייני בסוף המלחמה עם עיראק, אותה תיאר אז כ"שתיית כוס הרעל". ח'אמנאי, שירש את השלטון ללא הכריזמה הדתית המוחלטת של קודמו, מסרב לחזור על סצנה זו שנחשבה על ידי אחדים בקרב הבסיסים המהפכניים כוויתור כואב.

הסירוב "לשתות את כוס הכניעה" עבור ח'אמנאי אינו קשור רק ליחסים עם ארצות הברית, אלא הוא ניסיון להשתחרר מהדומיננטיות של מורשת ח'ומייני ולבנות לגיטימציה המבוססת על עקביות אידיאולוגית. הוא סבור כי קבלת פשרה תחת הכותרת "כניעה ללא תנאי" תחתור תחת הנרטיב שבנה במשך עשורים סביב יציבותו וקשיחותו מול המעצמות הגדולות.

חזונו של ח'אמנאי לשלטון מבוסס על לקח היסטורי שהופק מנפילת משטר פהלווי, כאשר הוא מאמין כי היסוס וחולשה מול הפגנות הם שהאיצו את קריסת השאה ולא דיכוי. לקח זה גורם לו להאמין כי נסיגה תחת לחץ מובילה לדרישות נוספות, וכי הפגנת כל סימן של שבריריות תאיץ את נפילת המשטר כולו.

באשר לאיומים צבאיים, הניתוח מצביע על כך שהמערב מתעלם מ"מדיניות השהאדה" המושרשת במחשבה השיעית והמהפכנית האיראנית, כאשר הקרבה נחשבת לניצחון מוסרי סופי. מוות למען ההתנגדות אינו נחשב לתבוסה בעיני ח'אמנאי, אלא מעניק קדושה להמשכיות הגישה והופך את השליט ממנהיג נצור לסמל נצחי של כבוד.

פרספקטיבה זו הופכת את האפשרות של התנקשות או חיסול ממוקד לאמצעי לביסוס מורשתו של ח'אמנאי במקום להרתיע אותו, שכן כישלונותיו הכלכליים והפוליטיים ינוסחו מחדש כהקרבה הרואית. "שהאדתו" של המנהיג עשויה להעניק ליורשיו גמישות רבה יותר בעתיד לקבל החלטות פרגמטיות מבלי להיראות חלשים, תוך הסתמכות על מעטפת המנהיג השהיד.

באשר לתיק הגרעין, ח'אמנאי אינו רואה בו כלי מיקוח או אמצעי להשגת פצצה בלבד, אלא הוא חלק בלתי נפרד מ"מדיניות הכבוד" והעצמאות מההגמוניה המערבית. תוכנית הגרעין בנרטיב הרשמי היא הוכחה לכך שהמדינה עדיין מהפכנית ומסוגלת לאתגר את הרצון האמריקאי, מה שהופך ויתור עליה תחת כפייה לבגידה קיומית.

מקורות המכירים את העניינים האיראניים מאשרים כי חווית הנסיגה האמריקאית מהסכם הגרעין בשנת 2015 חיזקה את אמונתו של ח'אמנאי שוושינגטון אינה צד אמין. נסיגה זו אישרה מחדש את השקפתו כי ויתורים אינם מביאים יציבות, אלא פותחים את הדלת להתערבויות עמוקות יותר המכוונות לליבת קיומה של הרפובליקה האסלאמית.

למרות שהסנקציות גרמו נזקים חמורים לכלכלה האיראנית וערערו את היציבות הפנימית, התחייבויות הקשורות לזהות נשארות חזקות יותר מפיתויים חומריים. העשרת אורניום מתוארת שוב ושוב כעניין של עצמאות לאומית, וקבלת פירוקה תחת איום נחשבת להשפלה, והשפלה במחשבת המנהיג מסוכנת יותר ממחסור כלכלי.

הניתוח מסכם כי הדילמה של וושינגטון עם טהראן אינה רק גיאופוליטית, אלא היא דילמה פסיכולוגית ופילוסופית הקשורה להבנת מניעי היריב. ארצות הברית מתמודדת עם מנהיג הרואה בפשרה תחת כפייה קריסה של הזהות, ומעדיף סיכון אישי ואף מוות על פני קבלת תבוסה סמלית שתסיים את מורשת המהפכה שלמענה חי.

בסופו של דבר, ניתוח זה אינו שולל את האפשרות לשינויים במדיניות האיראנית בעתיד, אך הוא מדגיש כי שינויים אלו לא יגיעו דרך שער הכניעה הפומבית. "גמישות" עשויה להיות אפשרית אם היא תנוסח באופן שישמור על הכבוד, אך ההימור על שבירתו של ח'אמנאי תחת עול הלחץ המרבי הוא הימור המתעלם מעובדות ההיסטוריה האישית והאידיאולוגית של המנהיג.

עבור ח'אמנאי, ויתור תחת לחץ מרבי לא יהיה רק התאמה טקטית, אלא יהיה בבחינת ניתוק קיומי לשלטונו ולזהותו.