הפרדוקס של המוות בעזה.. צבא שלם מחפש גופה אחת של הכיבוש ו-10,000 שהידים תחת ההריסות ללא קברים

פרדוקס החושף "פער בערך האדם" אפילו במותו, בסצנה המסכמת את שיא הסתירה המוסרית והאנושית במלחמת עזה. הכיבוש הקדיש את מנגנוניו הצבאיים העצומים במשך יומיים שלמים, תוך ביצוע הפרה בוטה של קדושת המתים על ידי חפירה והרס של יותר מ-250 קברים בבית הקברות "אל-בטש" בשכונת תופאח במזרח עזה. כל ההרס וההיערכות הזו היו למטרה אחת בלבד: למצוא את גופתו של חייל אחד, "רן גווילי", הנעדר מאז אוקטובר 2023. מבצע זה, שחגגה אותו תל אביב כ"הישג חסר תקדים", חשף מנגד מציאות כואבת ופרדוקס שלא ניתן להתעלם ממנו, המעלה שאלה מהדהדת: מה לגבי כבודם של יותר מ-10,000 שהידים פלסטינים שעדיין קבורים תחת ההריסות מזה חודשים, מבלי שהעולם יזיז אצבע כדי לכבדם בקבורה הולמת?

הפרת 250 קברים פלסטינים.. והעולם שותק. תחת חיפוי אש כבד, כוחות הכיבוש לא היססו להרוס מאות קברים המכילים שרידי שהידים ומתים פלסטינים, בהתנהגות שתיארו אותה פעילי זכויות אדם כהתקפה בוטה על כבוד האדם גם לאחר המוות. בעוד שהכיבוש משקיע מאמצים מודיעיניים וצבאיים אדירים כדי להשיב את שרידי הרוגיו, גופותיהם של אלפי פלסטינים, כולל נשים וילדים, נותרות להתפרק תחת הריסות הבניינים ההרוסים, על רקע חוסר יכולת בינלאומי לכפות הפוגה הומניטרית שתאפשר את חילוצם. זהו פרדוקס החושף "פער בערך האדם" אפילו במותו, כאשר גופה אחת הופכת לעדיפות לאומית וצבאית, בעוד עשרות אלפי קורבנות בצד השני מוזנחים.

מתים כקלפי מיקוח פוליטי. הפרדוקס לא עצר בגבולות הביצוע הצבאי, אלא דיווחים חשפו שיתוף פעולה פוליטי בתוך ממשלת בנימין נתניהו. למרות קיומו של מידע מדויק על מיקום גופתו של "גווילי" מזה שבועות – מידע שהועבר על ידי ההתנגדות למתווכים – הדרג הפוליטי של הכיבוש עיכב את "האור הירוק" למבצע. אנליסטים מצביעים על כך שעיכוב זה היה מכוון כדי לקשור את עניין הגופה למיקוחים פוליטיים אחרים, כגון חסימת פתיחת מעבר רפיח או מניפולציה בתיק עסקת החילופין, מה שהפך את הנושא מממדו ההומניטרי לכאורה לכלי לחץ פוליטי זול.

אשליית "הלחץ הצבאי". בעוד שהכיבוש מנסה לשווק מבצע זה כהוכחה ליעילותו של "הלחץ הצבאי" בהשבת שבויים, המספרים מכחישים טענה זו. האופציה הצבאית הצילה רק 8 שבויים חיים מאז תחילת המלחמה, בעוד שהיא הובילה למותם של 41 שבויים ישראלים נוספים, חלקם מירי צבאם. לעומת זאת, המשא ומתן והתיווך הצליחו להשיב 126 שבויים, מה שמאשר כי מבצעים צבאיים, כמו חפירת בית הקברות בתופאח, הם לרוב ראוותניים והרסניים יותר מאשר מצילים חיים. תמונת בית הקברות ההרוס בעזה נשארת עדות לתקופה שבה אפילו זכותם של המתים למנוחת עולמים כפופה לסטנדרטים כפולים וחישובים פוליטיים חסרי רחמים.

עדויות מלב הטרגדיה. אחמד אל-מסרי (50) מתושבי שכונת תופאח אומר במילים של כאב, "באתי לבדוק את קבר אחי וילדיי.. לא יכולתי אפילו להתקרב, הכל הרוס ואפר, אני לא מאמין איך יכול להיות מאמץ כה עצום למצוא גופת חייל, בעוד קרובינו ויקירינו תחת ההריסות. ראיתי את הקברים הרוסים כאילו המוות כבר לא מכבד את עצמו.. כל זיכרון נמחק, זו הרגשה בלתי ניתנת לתיאור, כאב, עצב וכעס בו זמנית, איפה כבוד המת?"

והוא מוסיף לאחר אנחה המתארת את גודל העוול, "ילדיי קבורים בבית הקברות אל-בטש ממזרח לעיר עזה, מצאתי את קבריהם חפורים והרוסים לחלוטין, הרגשתי חסר אונים ונבגד, העולם צופה ושותק בעוד נשמותינו מתייחסות כאילו הן כלום, איך צבא שלם יכול להיות מוקדש לגופה אחת ולהשאיר אלפי מתים ללא כל כבוד? קולות ההפצצות והאבק מזכירים לנו שלמוות בעזה אין גבולות."

הכאב אינו שונה בהרבה אצל האזרחית מייסון איברהים, היא אומרת: "אמי הייתה קבורה בבית הקברות אל-בטש מזה שנים, והופתענו שקברה נהרס לחלוטין ולא מצאנו שום זכר, כאילו הזיכרון עצמו נמחק, אני מרגישה צביטה שלא עוזבת את ליבי, כי אובדנה הפך לכבד יותר בתוך ההרס הזה."

"החפירה, הטרקטורים וההרס גרמו לי להרגיש חסרת אונים לחלוטין, כאילו כל חיינו מתייחסים אליהם כאל כלום, כי המתים זקוקים לכבוד גם לאחר מותם."