תחושת חוסר האונים למרות הכוח הנראה: ישראל בין היציבות הצבאית לאיומים קיומיים

למרות הכוח הצבאי והכלכלי העצום שיש לישראל, הרגשת חוסר האונים נותרת נוכחת במוחם של המנהיגים הישראלים והאזרחים כאחד. ישראל, שנוסדה על הרעיון של "המולדת הלאומית היהודית", מתמודדת עם דילמה קיומית שלא ניתן להתעלם ממנה. בזמן שהיא ממשיכה לבנות בריתות חזקות ויתרון צבאי באזור, היא עדיין מוצאת את עצמה לכודה במאבק מתמשך על מספר חזיתות, מה שהופך את הרגשת חוסר האונים למרות כוחה הנראה לעובדה שאי אפשר להכחיש.

ישראל אינה רק מדינה מודרנית שהקימה את עצמה במאה העשרים, אלא ישות שנוצרה בתוך מאבק מתמשך על הלגיטימיות של קיומה בלב אזור מתלהט. המדינה הישראלית, למרות הצלחתה הצבאית הגדולה וקבלת ההכרה הבינלאומית, מרגישה תמיד איומים קיומיים הנובעים מהבסיס שעליו היא הוקמה. ישראל הקימה את עצמה על יסודות דתיים והיסטוריים, באמצעות תביעה לזכויות תורניות עתיקות בארץ שבה התגורר עם אחר - העם הפלסטיני. מציאות זו, למרות הכוח הנראה, משאירה את ישראל במצב הגנתי תמידי, שבו נותרת תחושה עמוקה בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית והערבית שישראל לא צריכה להתקיים.

אחת הגדולות ביותר מבין הדילמות שישראל מתמודדת איתן היא המשך הסכסוך עם הפלסטינים. למרות כל הרווחים הצבאיים והפוליטיים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין ללא פתרון, והדבר מחזק את הרגשת חוסר האונים. ישראל נכשלת במציאת הסדר שלום סופי, והאלימות וההסלמה הצבאית נותרים חלק מהמשוואה היומית. סכסוך זה אינו מהווה איום ביטחוני בלבד, אלא גם פוגע באמינותה של ישראל על הבמה הבינלאומית ומגביר את בידודה הפוליטי. הסכסוך עם הפלסטינים משקף גם את הפיצול הפנימי בתוך החברה הישראלית, המתנודדת בין אלה שקוראים לפתרונות שלווים וויתורים פוליטיים, לבין אלה שדורשים התרחבות צבאית וכיבוש. פיצול זה מגביר את מורכבות התמונה הפוליטית של ישראל, מה שהופך אותה לנראית כאילו היא לכודה בין כוחה הצבאי לרצונה להגיע לשלום קבוע.

ישראל, למרות כוחה הצבאי, מתמודדת עם אתגרים דמוגרפיים שעלולים לאיים על יציבותה לטווח הארוך. עם הגידול במספר הפלסטינים בשטחים הכבושים, בין אם בגדה המערבית או ברצועת עזה, ישראל מרגישה מאוימת משינוי באיזון האוכלוסי לטובת הערבים הפלסטינים. איום דמוגרפי זה עלול להוביל להתמוססות "הזהות היהודית" של ישראל, ולהגביר את הרגשת חוסר האונים ביכולתה של המדינה לשמור על איזון פנימי יציב בעתיד.

ישראל עשויה להתעלות צבאית על שכניה באזור, אך היא מבינה היטב שהכוח הצבאי אינו מבטיח יציבות פוליטית או נפשית. הפעולות הצבאיות החוזרות נגד הפלסטינים או המדינות השכנות עלולות להוביל להגברת העוינות הבינלאומית והבידוד הפוליטי, מה שמעמיק את הרגשת חוסר היציבות הפנימי. פעולות אלה עשויות להיות מועילות בטווח הקצר, אך הן משאירות השפעות שליליות בטווח הארוך, שבהן גוברות הרגשות העוינים כלפי ישראל וגוברים המתחים בתוך החברה הישראלית עצמה.

למרות הבריתות החזקות המקשרות את ישראל עם הכוחות הגדולים, כמו ארצות הברית, היא אינה חסינה מלחץ בינלאומי מתמשך בגלל פעולותיה בשטחים הפלסטיניים. ההתרחבות ההתיישבותית המתמשכת בגדה המערבית והמצור על עזה חושפות אותה לביקורת נרחבת מצד הקהילה הבינלאומית. גם אם ישראל זוכה לתמיכה מכמה כוחות גדולים, תמיכה זו אינה מבטיחה בהכרח היעדר לחצים על מדיניותה, במיוחד לאור הגידול במודעות הבינלאומית לנושא זכויות האדם בשטחים הכבושים.

בתוך ישראל, יש מאבק מתמשך סביב זהותה הלאומית וטבע מדיניותה הפנימית והחיצונית. מאבק זה כולל לא רק את ההבדלים בין השמאל לימין, אלא גם את המתחים בין יהודים לערבים בתוך ישראל עצמה. הפלסטינים בישראל, המהווים כ-20% מהאוכלוסייה, סובלים מהפליה ואי שוויון, מה שמגביר את המתחים הפנימיים. מאבק זה תורם לחיזוק הרגשת חוסר האונים בישראל, שבה היא מתמודדת עם אתגרים בבניית חברה פנימית מאוחדת ויציבה, למרות כוחה הצבאי.

ולמרות כל האתגרים הללו, ניתן לומר שישראל מחפשת פתרונות במקומות הלא נכונים. בעוד היא ממשיכה לחזק את כוחה הצבאי ובריתותיה הבינלאומיות, נראה שהיא אינה מבינה שהפתרון טמון בפיוס עם העם הפלסטיני. פתרון זה, שעשוי להיראות פשוט לכאורה, מייצג את הנקודה המהותית שעשויה להוביל לשינויים רדיקליים בעתידה של ישראל. ההסתכלות על הפלסטינים כמציאות שלא ניתן לעקוף, וההכרה בזכותם לחיות בשלום וכבוד, הוא הפתרון שעשוי להשפיע באופן משמעותי. הכוח הצבאי והבריתות האסטרטגיות אינם יכולים לפתור סכסוך שממשיך זמן רב, בעוד שההכרה בפלסטינים ומאמצי ישראל לחיות עימם בשלום עשויים להוות נשק חזק יותר מכל כוח צבאי, המבטיח יציבות לטווח ארוך ולגיטימיות על הבמה הבינלאומית.

מעניין שרבות מהכוחות הפוליטיים המקומיים והבינלאומיים, אפילו בארצות הברית, מאמינים שתפיסה זו היא הבטוחה ביותר לישראל. אמונה זו אינה נובעת בהכרח מאהבה לפלסטינים או הכרה בזכויותיהם בלבד, אלא משכנוע שהפתרון ההוגן והבר קיימא עם הפלסטינים הוא הערובה הגדולה ביותר ליציבותה של ישראל לטווח הארוך. שכן המשך המדיניות הצבאית וההתרחבות ההתיישבותית עלולים להוביל להסלמה של המשברים הפנימיים והחיצוניים, ולפיכך הפיוס עם הפלסטינים עשוי לייצג את האפשרות הבטוחה ביותר לא רק למען הצדק, אלא גם למען שמירת ביטחונה של ישראל והבטחת המשכיותה כמדינה בטוחה ויציבה.

ובדעתי האישית, הכף נוטה לטובת הפלסטינים, דבר שהישראלים מבינים היטב. אם הישראלים יגיעו לשכנוע במציאות זו, הדבר עשוי לייצג נקודת מפנה מהותית בסכסוך. קיומו של איזון אמיתי במאזן הכוחות בין הצדדים עשוי לפתוח את הדרך למציאת בסיס משותף המוביל לפתרונות קבועים. ומכאן, הפיוס וההכרה ההדדית עשויים להיות הצעד הראשון לקראת יצירת מציאות חדשה באזור, שתעלה על ההיגיון של הכוח הצבאי והכיבוש, ותשיג בסופו של דבר את טובת הכלל.

לבסוף, אולי הפתרון לישראל טמון ביכולתה להתאים את עצמה פוליטית לשינויים באזור, ולשאוף לפתרון פוליטי הוגן המבטיח את זכויות הפלסטינים ואת זכויות הישראלים כאחד. בעולם מודרני השואף להשגת צדק ושלום, הכוח הצבאי לבדו אינו מספיק כדי לשמור על יציבות קבועה, אלא נדרשים הסדרים פוליטיים שישימו קץ לסכסוך מתמשך שממשיך זמן רב.