האם הכינו את תודעתנו? והאם השתנו אמונותינו לגבי זכויות לא

במרחב שבין הזיכרון למציאות, ובין מה שקרה למה שמיועד לקרות, מתעצב התודעה הפלסטינית והערבית כאילו היא דף שנכתב מחדש כל הזמן תחת לחץ האירועים, סבכיה של הפוליטיקה ושינויים באזור. ובין השורות של דף זה, המשתרע על פני מאה שנה, עולה שאלה כבדה, הנוכחות שלה הולכת ומתרקמת ככל שהעולם מתמלא רעש: האם אכן עוצב תודעתנו? האם הפכנו לראות את הזכויות הפלסטיניות בעיניים שאינן אלו שהחזיקו את הרגש הערבי במשך עשרות שנים?

מאז הנכבה ועד היום, לא הייתה פלסטין סוגיה שניתן לדחות או להתפשר עליה בתודעה הערבית הכללית. היא הייתה – ועדיין – נקודת היציבות היחידה בגיאוגרפיה שמשתנה כל הזמן. אך השנים האחרונות הביאו עימן גלי שינוי רחבים; גלים שלא הסתכמו רק בפוליטיקה, אלא חדרו לשיח, לעיצוב החדשות, לשפה שבה מסופרת פלסטין, ואפילו למקום שהיא תופסת בתודעה הקולקטיבית של הרחוב הערבי.

המקבל היום, בין אם בתוך פלסטין ובין אם מחוצה לה, חי בעולם שבו מתמודדות גרסאות, מתערבבות אינטרסים, והוא מוצא את עצמו מול שטף של מידע המוצג לעיתים כאילו הוא עובדות סופיות. עם כל העומס הזה, העדיפויות משתנות לאט לאט. תיקים חדשים מתקדמים, אחרים מתמעטים, וקשה להחזיק את קול הסוגיה נוכח הרעש הזה של האירועים. אך הירידה בנוכחות אינה אומרת ירידה בזכות, ולא במהות הסוגיה.

במקומות רבים, נראה כאילו ישנה ניסיון לעצב מחדש את זווית הראייה; השיח על פלסטין אינו מתנהל תמיד באותה שפה נחרצת, ולא בהקשר הקבוע שליווה את התקשורת הערבית במשך עשרות שנים. אפילו המילים השתנו: "היציבות" החליפה את "החירות", "הנורמליזציה" החליפה את "המאבק", ו"שיתופי פעולה אזוריים" החליפו את "העקרונות". השינוי בשפה אינו פרט שולי; הוא השתקפות של שינוי עמוק יותר, שעשוי להיות מכוון או תוצאה של טבע התקופה, אך הוא מותיר את חותמו על התודעה הערבית מבלי שנרגיש.

הדור החדש, הפותח את עיניו לעולם שבו מתמודדות החדשות כמו מתמודדות הכוחות, חי תודעה שונה ללא ספק. לא משום שהוא פחות מחובר לפלסטין, אלא משום שהוא לא חווה את השלבים הראשונים של הסכסוך, ולא שמע את קולות הפליטים הראשונים, ולא ראה את המפות לפני שהשמידו אותן יד ההתנחלות. הדור הזה רואה את העולם במהירות המסך, רואה את הפוליטיקה בהיגיון של אפשרי ומיידי, ולא בהיגיון של היסטוריה מתמשכת. עם זאת, עיסוקו בנושאים אחרים, או פיזור תשומת הלב שלו בין מאות תיקים, אינו אומר שפלסטין נעלמה מתודעתו; אלא אומר שהשיח המופנה אליו אינו שם אותה בראש התמונה כפי שהיה קורה בעבר.

ובכל זאת, האמת נשארת יציבה: הזכויות הפלסטיניות אינן מושג שניתן לעצב אותו לפי מצב הרוח של המדיניות או קצב התקשורת. הן זכויות מושרשות באדמה, בזהות, בזיכרון, ובדורות של שאהידים שמותם לא היה רק אירוע חולף ברשומת הזמן. לכן, שום שינוי תקשורתי או פוליטי אינו יכול למחוק מה שנכתב בדם, ולא יכול לעצב מחדש מה שהושרש בלבבות במשך עשרות שנים.

הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות לסוגיה הפלסטינית אינו האיום החיצוני, אלא ההתרסקות הפנימית בתודעה, כאשר העובדות הברורות הופכות לדיון, וכאשר העמדה הלאומית הופכת לשאלה של דעה ולא של מובנות מאליה. מה שאנחנו