האם הערבים והאיראנים עוברים מהתמודדות לרישות?

 תוצאות הפסגה הערבית-אסלאמית היו, כפי שצפוי, מתחת לגובה האתגרים והסכנות המרחפות על האומה; בצל מצב של "התפשטות" ו"ברוטליות" אמריקאית-ישראלית חסרת תקדים. ההסכמים והכללים האמריקאיים המפוזרים במדינות ערביות ואסלאמיות אינם נועדו להגן על הערבים, אלא לסייע לישראל ולהגן על ביטחונה וקיומה, כפי שהוכח שההבטחות האמריקאיות להגנה הן רק מילים חולפות ודיוני סרק, וכפי שהמוסדות הבינלאומיים— ובתיאורו של הנשיא הוונצואלי מדורו — מתמוטטים ואינם עושים דבר, ומנוהלים על ידי אמריקה.

 המדיניות האמריקאית והעמדות האמריקאיות הובעו על ידי השגריר האמריקאי המוצהר בישראל, מייק האקבי, שאמר כי לאמריקה יש בעלי ברית וחברים, אך ישראל נשארת השותפה האמיתית. בנושא הקשור לסוגיה הפלסטינית, הוא מביע את ציונותו בכל חוצפה ובוטות; הוא אומר כי יהודה ושומרון מאופיינים באי-בהירות, ולכן יש לקרוא להם "יהודה ושומרון" וירושלים היא בירת מדינת הכיבוש, מאוחדת ואינה ניתנת לחלוקה. הוא מכחיש את זכויות הערבים והמוסלמים בהר הבית, תומך במלחמת ההשמדה בעזה, ומכחיש את קיומו של עם פלסטיני, כמו הקיצוני צ'ארלי קריק, חבר טראמפ, אשר הרב הקיצוני "יהודה גליק" יערוך לו טקס זיכרון בהר הבית, תחת שמיעה וראיה של אומה נכנעת ונכנעת, המחפשת את הגנתה מידי אויביה.

 למרות כל מצב הבושה וההשפלה, ותוצאות הפסגה שהן חזרה משעממת על תוצאות הפסגות הקודמות, בין אם מדובר בהצהרה הסופית, או בהימלטות מאי-קבלת האחריות והטלתה על כתפי הקהילה הבינלאומית, אך ראינו הגזמה בשפת הדיבור, שאינה מלווה בשום צעד מעשי להעניש את ישראל על פשעיה.

הבולט כאן הוא כי לא הבסיסים האמריקאיים במדינות ערביות ואסלאמיות מגנים על בעלי הברית הערבים, ולא חברותה של טורקיה בברית "נאט"ו". הממשלה הנוכחית בישראל רואה כי היקף ביטחונה האסטרטגי אינו עומד בפני מדינות שמקיימות עמה קשרים ומנרמלות, ולא אפילו בפני אלו שנהנות מהגנה אמריקאית; ואולי המתקפה על קטר והאיום במתקפה על טורקיה מאשרים את מה שאנו אומרים.

 בהקשר לכותרת המאמר, על המעבר במערכת היחסים האיראנית-ערבית מהתנגשות לרישות, ברור כי תיאוריית "איראן אויב ו"ישראל ידיד" נפלה, וחשיפת האמיתות של השאיפות הישראליות, ודקירת אמריקה את חבריה ובעלי בריתה, היא זו שדחפה את ההתפתחויות הללו: חיפוש אחרי הבנות ערביות-איראניות וטורקיות, ועיצוב מושג ביטחון אזורי שיהיה נועדו תיאום מצרי-סעודי, איראני-טורקי, כאשר המדינות הללו יש להן השפעה על פתרון בעיות רבות בין ממשלות ואופוזיציה: סוריה, לבנון, פלסטין, עיראק, תימן.

 בשולי הפסגה הערבית-אסלאמית בדוחה, ראינו תנועה לעבר המעבר במערכת היחסים הערבית-איראנית מהתנגשות לרישות, כאשר שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י נפגש עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן זאיד, ולאחר מכן ביקר מזכיר מועצת הביטחון הלאומי האיראני, ד"ר עלי לריג'אני, בערב הסעודית ונפגש עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן.

 התפתחות זו הגיעה לאחר שני אירועים: מפגש שר החוץ האיראני עראקצ'