בין בלפסט לעזה: לקחים מצפון אירלנד לפלסטינים

נכתב על ידי: ד"ר סמאח ג'בר

צפון אירלנד הייתה עדה לסכסוך עקוב מדם שנמשך שלושה עשורים, המכונה "הצרות", שהותיר אחריו כ-3,300 קורבנות בקרב אוכלוסייה של לא יותר משני מיליון תושבים, ומורשת של כאב ופצעים נפשיים שקשה לספור. שורשיו של סכסוך זה נעוצים בתקופה הקולוניאלית הבריטית, אך הוא הגיע לשיאו בסוף שנות ה-60, כאשר המתיחות התגברה בין הקהילה הקתולית, שדרשה אחדות עם הרפובליקה של אירלנד, לבין הקהילה הפרוטסטנטית, שהתעקשה להישאר תחת הכתר הבריטי. הסכסוך היה מורכב: עדתי, פוליטי וקולוניאלי, מונע על ידי תלונות חברתיות ואי-שוויון עמוק בזכויות, בהזדמנויות ובזכות להצביע.

העימות לבש צורות שונות. זה התחיל במחאות שלוות בדרישה לשוויון, שנתקלו באלימות כמו האלימות של יום ראשון העקוב מדם, שהותירה אחריה 13 הרוגים. לאחר מכן היא התפתחה למאבק מזוין בראשות הצבא הרפובליקני האירי. סכסוך זה התאפיין בדיכוי ביטחוני ובמעצרים המוניים, כולל של ילדים. סכסוך זה הסתיים רשמית עם חתימת הסכם יום שישי הטוב ב-10 באפריל 1998, שקבע כללים חדשים ושוויוניים יותר לחלוקת כוח ולשחרור עצורים ביטחוניים, הגדיר מחדש את היחסים בין הקהילות השונות בצפון אירלנד, ויסד מנגנון לפיוס וצדק מעברי.

בעוד שממשלת ארה"ב מתגאה בכך שתמכה בהסכם היסטורי זה בתקופתו של ביל קלינטון, פלסטין נותרה שקועה בסכסוך מורכב יותר, עקוב מדם יותר, ארוך טווח יותר, משמעותי יותר, ולמרבה הצער, פחות דחוף בסדר היום של הקהילה הבינלאומית. למרות ההבדלים לכאורה, הדמיון בין שני המקרים חושף את האפשרויות ללמידה - עבור אלו שרוצים בכך.

קווי דמיון וחיתוכים

שני הסכסוכים התעוררו בהקשר קולוניאלי שזרע פילוג והחריף זהויות סותרות. בצפון אירלנד, הרשויות הבריטיות נקטו במדיניות מפלה נגד קתולים בתחומי התעסוקה, החינוך והדיור, בעוד הפלסטינים חיו תחת מערכות משפט כפולות שהעניקו עדיפות למתיישבים ישראלים על חשבון העמים הילידים במדינה.

באופן דומה, בשני המקרים, התנגדות מזוינת צצה כמוצא אחרון לאי צדק כרוני: ה-IRA אחז בנשק לאחר שהאופק הפוליטי נחסם, בדיוק כפי שעשו סיעות ההתנגדות הפלסטיניות לאחר דחיקתן של תלונות פלסטיניות וחדירת הכיבוש בעשורים האחרונים. כל אחד הגיב בהתאם להקשר שלו. שתי המעצמות הקולוניאליות - בריטניה בבלפסט וישראל בשטחים הפלסטיניים - נקטו בטכניקות דיכוי דומות: מעצר מנהלי, עינויים, שימוש מופרז בכוח והפללה של כל ביטויי מחאה. כשם שבובי סנדס התנגד לעוולה של ממשלתה של מרגרט תאצ'ר ופתח בשביתת רעב, אסירים פלסטינים התנגדו לממשלת נתניהו, והשייח' הנערץ חאדר עדנאן פתח בשביתת רעב בתקופת ניהולו של בן גביר בבתי הכלא בישראל.

אבל יש גם הבדלים מהותיים. הסכסוך בצפון אירלנד הסתיים בהסדר פוליטי שהבטיח שכולם יישארו על אדמתם ויכבד את זכויותיהם הבסיסיות של קבוצות מדוכאות. בפלסטין, הסכסוך עם ישראל אינו רק מחלוקת על כוח או זכויות חברתיות, אלא מאבק על הקיום עצמו, שכן הקולוניאליזם המתנחלי ביקש לעקור את הפלסטינים ולגזול מהם את אדמתם ואת ההיסטוריה שלהם.

החברה המערבית התייחסה לסוגיה האירית כמשבר בר פתרון, הפעילה לחץ בונה וסיפקה ערובה להסכם. בינתיים, היא התייחסה לסוגיה הפלסטינית בסטנדרט כפול מגונה, עצימת עין מעוול ותוקפנות, והעניקה חסינות לתוקפן. כל עוד גזענות, אסלאמופוביה ואינטרסים קולוניאליים מערביים באזור מסתירים את ראייתם של הממשלים האמריקאים והאירופיים את סבלנו, עלינו לדחות את התיווך שלהם ולהסתמך על מדינות הדרום, כמו דרום אפריקה, ברזיל וכמה מדינות ערביות ואסלאמיות, שיהיו נותני חסות למשא ומתן שלום עתידי.

השפעה פסיכולוגית ארוכת טווח

לסכסוך בצפון אירלנד היו השפעות פסיכולוגיות עמוקות שנמשכות עד היום, כאשר נתונים סטטיסטיים מצביעים על שיעורים גבוהים יותר של מחלות נפש, אלכוהוליזם והתאבדות מאשר במדינות שכנות. דור שלם גדל בסביבה של אלימות כרונית, בין הפחד מהפצצות, ההלם מאובדן יקיריהם וחוסר האמון בסמכות השלטת. לאחר ההסכם, נדרש מאמץ קפדני לאחות את הפצעים: תוכניות תמיכה פסיכולוגית, דיאלוגים בין קורבנות לתוקפים, ושילוב זיכרון בתוכניות לימודים חינוכיות כדי למנוע הישנות הטרגדיה.

זהו לקח שעלינו ללמוד בפלסטין: תהליך השלום הפוליטי אינו תחליף לתהליך השלום החברתי, שטראומה אינה נעלמת עם סיום האלימות ושפיכות הדמים, ושבניית שלום אינה מוגבלת לפוליטיקה, אלא דורשת ריפוי עמוק של כאב פסיכולוגי ופיוס עם עצמך ועם ההיסטוריה.

בעזה כיום, עם כל בריחה מהמוות, נחווה סיפור חדש של טראומה. התמונות המחרידות, אובדן יקיריהם, המחסור המתמשך, כל אלה יוצרים דור הנושא בתוכו צלקות שעלולות להפוך בהמשך לכעס, הסתגרות או ייאוש מוחלט. ריפוי מתחיל בהפסקת העוול, בהכרה בסבל, במתן פיצוי אפשרי ובמתן אפשרות לפלסטינים להיות סוכנים של גורלם, לא רק מקבלי סיוע.

אנו למדים גם מהסכם השלום של צפון אירלנד את הדברים הבאים:

1. אין שלום בלי צדק: ההסכם האירי הכיר בעוולות העבר וקבע מנגנונים לפיצוי קורבנות, שחייבים להיות חלק מכל פתרון פלסטיני.

2. פיוס אינו משמעו שכחה: תיקי הקורבנות, העצורים וההפרות נפתחו לא כדי להלהיט את המצב, אלא כדי לרפא את הפצעים. זה מה שפלסטין צריכה, במקום תרבות של שתיקה, פחד ונורמליזציה כפויה של כאב.

3. החברה האזרחית היא שותפה מרכזית בהתמודדות עם השפעות האלימות: באירלנד, כנסיות, קבוצות נוער ונשים מילאו תפקיד מכריע בעשיית שלום. בפלסטין, יש להרחיב את תפקידם של כוחות הקהילה כדי שיוכלו להשתתף בשיקום הקהילה ובבניית פרויקט השחרור.

אין ספק שהסכסוך בצפון אירלנד היה פחות אלים ומורכב, אך הוא מצא את דרכו לפתרון כאשר רצון פוליטי בינלאומי חבר לאפשרות להשיג באמצעות משא ומתן את מה שלא ניתן היה להשיג ללא מאבק מזוין. אז הכאב הפך לתמריץ לבנות את העתיד. בפלסטין, הכאב והעוול שהמדיניות המערבית מתעלמת מהם ממשיכים להזין את המאבק, ומחכים שהעולם יפעל כדי לנטרל אותו.

ייתכן שלא נחתום בקרוב על הסכם בסגנון "יום שישי הטוב", אך אנו זקוקים ליום שישי צודק, הפסקת אש שתרים את המדוכאים ממנהרת האלימות אל אופק המשא ומתן המכובד, ומעידן הכיבוש אל יישום עקרונות המשפט הבינלאומי וזכויות האדם.