אני עוברת סיטואציה שרודפת אותי מתקופת זמן אחת לאחרת, שבה יש לי שאלות כאלה ואחרות על מה לכתוב, כי יש הרבה הרבה הרבה נושאים חשובים ואיך אני בוחר את החשוב ביותר יש לזה עדיפות?

בדרך כלל, אני עושה או משתדלת כמיטב יכולתי לשלב את הנושא שאכתוב, וחשיבותו עם מידת היכולת שלי לכתוב עליו, כי אני לא מומחה בכל, ואפילו במעט הנושאים שבהם אני עוסק. נחשב למומחה, עלי להתעדכן בהתפתחויות ובכתבים בנושא, כדי לשמר את הניסיון שלי בעידן הבינה המלאכותית, שבאה לספק כלים שהופכים את המשתמשים בה לסופר מכובד, למרות שאין בו כלום קשור לתרבות ולכתיבה, ואני חושש בפלסטין ובמדינות שנקראות "מתפתחות" ולמעשה אינן מפותחות, אם לא יהיה איזון בשימוש בכלים הללו, שמה שנשאר יחוסל תרבות וכישורים אישיים .

יש לי גם את השאלה "למה אני כותב?" כתוצאה מההשפעה שיש לכתיבה, למרות שאינני מתלונן כלל על מחסור בקוראים, אני קורא בענווה את המאמרים שלי, או יותר נכון הם נצפים על ידי מספר רב, שכן הם מתפרסמים בכ-20 אתרים, כולל אתר מרכז מסרת, ומופצים לאלפי מיילים, ורבים מתורגמים מהם לשפה האנגלית, ואני מתארח בראיונות רדיו, טלוויזיה ולוויין על סמך זה, ואני שומע מאנשים שאין להם עניין ש הם מכינים את המאמרים שלי כחומר הכרחי להבנת ההתפתחויות בעניין הפלסטיני.

למרות כל זאת, השאלה נותרת פתוחה עם ההבנה שלי שהכותב והאינטלקטואל בכלל, גם אם הוא אינטלקטואל אורגני, לא מחולל מהפכה ושינוי במאמריו ובתרבותו, והוא לא נדרש ולא מסוגל לעשות כך, אבל הכי הרבה שהוא יכול לעשות זה לתרום לאספקת התשתית האינטלקטואלית והפוליטית הנחוצה למהפכה ולשינוי. כמובן שהאינטלקטואל יכול להיות שחקן, או יותר נכון, לוחם פוליטי ישיר, וזה הופך אותו לאחד הכלים והיוצרים הישירים של המהפכה.

תמיד עולות שאלות ולעיתים ביקורת הקשורות לאורך המאמרים שלי, ותשובתי עליהן היא שהמאמר שלי אינו לרוב מאמר במובן המילולי של המילה, שכן הוא עוסק בנושא מכמה תחומים והיבטים, וכן מתעדכן בהתפתחויות סביבו, וזו הערכה של עמדה בזמן מסוים והערכה אסטרטגית בפעם אחרת וניתוח מצב פוליטי בפעם השלישית, או שהיא עוסקת בנושאים רבים, ואני מנסה לעשות זאת. קל יותר לקורא לחלק אותו לחלקים ולשים כותרות אטרקטיביות.

הדבר שמצער אותי מאוד, ואני מאמין באותם כותבים רציניים שאין להם מה לומר חוץ מלתאר מילים או למחוא כפיים למפלגה זו או אחרת, הוא היעדר מרחב פוליטי שמקבל ומתקשר עם מה שכותבים כותבים. למקבל ההחלטות אין שום קשר למה שהוא כותב ולמה שמרכזי מחקר וצוותי חשיבה מייצרים. יש גם היעדר מוסדות, בעיקר ייצוגיים. מוסדות או שפורקו, כמו המועצה המחוקקת, וסמכויותיה היו. הועבר למועצה המרכזית של אש"ף, שאינה נבחרת ואינה מוסכמת לאומית, ויש אופוזיציה פוליטית המונית גדולה. לישיבתה האחרונה, שנחשבת לא חוקית ולא מוכרת, ואני לא אומר שהמועצה המרכזית אינו חוקי או לגיטימי, אלא ישיבתו האחרונה והאצלת סמכויות המועצה הארצית באופן חד-צדדי ולא חוקי, ומבטלת אותה למעשה, והסמכות העליונה של הארגון היא הנציגה הלגיטימית היחידה, אך היא מתגמד ונעדר מאז אוסלו, וחוסל למעשה מאז העברת סמכויות הלאומי למרכז; הדבר משקף את כוונותיו להיות זה שיקבל על עצמו את תקופת המעבר במקרה של פנוי בתפקיד הנשיא מסיבות הקשורות למוות, או אי כושר לעבוד עקב מחלה, על ידי מינוי נשיא לרשות ללא בחירות. באמתלה שהכיבוש אינו מאפשר בחירות בירושלים, והוא יהיה באופן זמני, ומחשש לריק ולנזקיו, ייבחר יו"ר הועד הפועל מוועד הפועל שאינו מייצג למעשה את מפת הכוח בפועל, וממלאת רק תפקיד מייעץ בירידה. פוליטיקאי הוכחה חיה לכך.

נקיטת צעדים כל כך מיידיים ולא דמוקרטיים ואי אישורם במקרה של ואקום נשיאותי הוא מה שמבשר על התקדמות התרחיש של כאוס ומריבות פנים, ריבוי ההנהגות, הפניות והרשויות ואובדן הכל.

מה שאמר נשיא הנציבות האירופית אינו בורות, אלא עוינות והטיה

לבסוף, מילה על מה שאמרה אורסולה פון דר ליין, נשיאת הנציבות האירופית, לרגל יום השנה להקמתה של ישראל, כשהיא שוכחת שזה יום השנה לנכבה לפלסטינים, הבעלים המקוריים של קרקעות וזכויות. העניין אינו נובע מבורות וחוסר ידע בהיסטוריה וגיאוגרפיה, אלא מהטיה אידיאולוגית ופוליטית של מתנחל מפלגה קולוניאלית, גזען, עקירה, פינוי, כיבוש, הנכנס כעת לשלבים המסוכנים ביותר של הקיצוניות והפשיעה שלו. כאשר ממשלתה הנוכחית מדמיינת שהיא מסוגלת לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים באופן מיידי ואלים, ולא בהדרגה כפי שסברו ועשו ממשלות ישראל הקודמות, וזה הוביל למשבר עמוק וחסר תקדים בישראל, והיא לא מצאה את הנשיא. של הנציבות האירופית שווה לעצור.

מה שאמרה, אם לא תתפטר, תודח או לפחות תתנצל על כך, מחייב תגובה פלסטינית וערבית ברמת ההידרדרות הפוליטית והמוסרית אליה ירדה, וכן תגובה בינלאומית ואירופית (שם). הם אירופאים רבים שלא אהבו את מה שהיא אמרה ולא הביעו זאת).