האם האחים המוסלמים מקטאר ומטורקיה עומדים להשתלט על עזה?
ישראלים רבים חוששים שהכוח הרב-לאומי לייצוב עזה יורכב בעיקר מחיילים מטורקיה ומקטאר. דוברי ממשלת נתניהו כבר זועקים כי תומכי האחים המוסלמים מטורקיה ומקטאר ישמרו על שלטון חמאס בעזה באמצעות הכוח האמריקני המתוכנן לייצוב הרצועה. אומנם נכון שארצות-הברית ניצלה את יחסיו הקרובים של הנשיא טראמפ עם קטאר ועם טורקיה – ודרך כך את קשריהן עם חמאס – כדי להפעיל לחץ על חמאס להסכים ל"תוכנית טראמפ בת 20 הסעיפים" ולהסכם לסיום המלחמה ולהחזרת כל החטופים, אך לארה״ב אין כל כוונה לאפשר לחמאס להמשיך לשלוט בעזה או להשיב לעצמו כוח צבאי.
ראשית, כלל לא ברור אם חיילים מטורקיה ומקטאר אכן יהיו חלק מן הכוח הרב-לאומי בעזה. הדבר עדיין לא הוחלט. אך גם אם יהיו, הם יהיו חלק מכוח רחב הכולל חיילים ממדינות רבות אחרות – בהן מדינות ערביות, מדינות מאסיה וייתכן שגם מאירופה. הקמת המנגנון המשולש בהסכם לסיום המלחמה – מצרים, קטאר וטורקיה – נועדה להבטיח את החזרת כל החטופים – החיים והחללים. מנגנון זה הוקם כדי לוודא שחמאס ימשיך להשקיע מאה אחוזים מאמץ לאיתור ולהחזרת כל החטופים החללים, וגם לתת סיוע טכני במלאכה זו. דווח כי ישראל הגבילה ואף מנעה כניסת אנשי צוות וציוד ממצרים, מקטאר ומטורקיה אל תוך עזה. אם הדבר לא נפתר, יש לפתור זאת מיידית – משום שאנשי הצוות והציוד הללו הם חלק מתהליך איתור והחזרת גופות החללים.
ישראל טוענת שיש ברשותה את הצוותים והציוד הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם לאיתור גופות באזורי לחימה. אם כך הוא, עליה להפעילם ב-53 האחוזים של רצועת עזה הנתונים לשליטתה ולכיבושה המלא של צה״ל. ייתכן שכך נעשה, ואם לא – כך חייב להיות. אחת המגבלות האובייקטיביות של חמאס באיתור גופות היא שהגישה שלו מוגבלת לפחות ממחצית הרצועה. בנוסף, אלפי עזתים כנראה קבורים תחת הריסות הבניינים שהופצצו על-ידי ישראל – ויש יסוד סביר להניח שגם חלק החללים הישראלים נמצאים מתחת להריסות. רבים מן המפקדים בחמאס שהיו אחראים על קבורת החטופים הישראלים שנהרגו חוסלו על ידי ישראל, ורוב בכירי חמאס כלל אינם מחזיקים במידע על מקום קבורתם.
דיפלומטיה טראמפיסטית חסרת תקדים
בתהליך גיבוש הסכם סיום המלחמה, לאחר הכישלון של המתקפה הישראלית נגד הנהגת חמאס בדוחא, לא רק שטראמפ הכריח את נתניהו להתנצל בפני ראש ממשלת קטאר בטלפון – מול מצלמות – אלא שגם נחתם הסכם הגנה הדדית בין ארצות-הברית לקטאר. זהו צעד חסר תקדים במדיניות החוץ האמריקנית. הנשיא טראמפ, סטיב ויטקוף וג׳ארד קושנר נהנו מיחסים קרובים עם הקטארים עוד לפני שהמגעים בין ישראל לחמאס האיצו תחת טראמפ, ויחסים אלה התהדקו עוד יותר לאחר שטראמפ נאלץ להתנער מהפצצת ישראל בדוחא. הסכם ההגנה עם קטאר איננו השינוי היחיד חסר התקדים שחל במדיניות ארה״ב. קושנר וויטקוף הודו בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית 60 דקות כי נפגשו פנים-אל-פנים עם ראש משלחת חמאס, ח׳ליל אל-חיה. שני אנשי העסקים-הדיפלומטים הללו מבינים את חשיבותה של המגע האנושי הישיר בעשיית עסקאות קשות – והמגע הישיר הזה הוא שהבטיח את הסכמת חמאס להסכם.
ויטקוף קיבל את ההחלטה לפנות למגע אישי עוד לפני תקיפת דוחא. עבדנו אז על ארגון פגישה בינו לבין צוות המשא ומתן של שויטקוף הציע שתתקיים באיסטנבול. הפגישה נועדה לאשר את מסמך שמונה הנקודות שנוסח בידי ע׳אזי חמד וביני, בשיתוף ישיר של ויטקוף, בסוף השבוע הראשון של ספטמבר. ויטקוף הציע שהנהגת חמאס תגיע לאיסטנבול כדי להיפגש עמו ולחתום על המסמך. הוא קיבל את האור הירוק מהנשיא עצמו. הפגישה לא התקיימה, וכעבור זמן קצר – ב-9 בספטמבר – תקפה ישראל את הנהגת חמאס בדוחא.
גם בהמשך, במסגרת הדיפלומטיה חסרת התקדים של טראמפ, ב-9 באוקטובר בשעה שתיים לפנות בוקר חתמו נציגי קטאר, מצרים, טורקיה, חמאס וישראל על מסמך שכותרתו: "צעדי יישום להצעת הנשיא טראמפ לסיום כולל של מלחמת עזה". החידוש חסר התקדים היה שצוות המשא-ומתן של חמאס, בן ארבעה חברים, ישב באותה החדר מול צוות המשא-ומתן הישראלי – דבר שמעולם לא קרה בעבר.
ב-18 שנות הקשר שלי עם חמאס הצעתי פעמים רבות לבכירים ישראלים שידברו ישירות עם נציגי חמאס במקום דרכי או דרך המצרים ואחרים – אך איש מעולם לא הסכים. היו גם מצבים שבהם ישבתי עם הצוות הישראלי במטה משרד הביטחון בתל-אביב, ובנוכחות בכירים ישראלים התבקשתי להתקשר לחמאס ולדבר עמם. כך עשיתי גם ממשרדי שרים בממשלות ישראל קודמות. עבור הנשיא טראמפ אין קווים אדומים דיפלומטיים כאשר חצייתם עשויה לקדם הסכם.
טורקיה וישראל
לגבי הכוח הרב-לאומי לייצוב עזה, אני מציע לנשיא טראמפ לנצל את יחסיו האישיים עם הנשיא הטורקי רג׳פ טאיפ ארדואן ואת השפעתו על אנקרה כדי להגיע לעסקה, שבמסגרתה תידרש טורקיה – בתמורה להשתתפותה בכוח הייצוב ובשיקום עזה – לחדש את יחסיה המלאים עם מדינת ישראל, כולל:
- חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים;
- חידוש טיסות ישירות בין תל-אביב לאיסטנבול לשתי החברות הלאומיות;
- חידוש המסחר ההדדי בין המדינות;
- וחידוש שיתוף הפעולה המודיעיני-ביטחוני בין שני הצבאות.
כמו כן על טורקיה להתחייב שלא תיטול חלק בכל ניסיון להשיב את שלטון חמאס בעזה, ולא תתמוך בחמאס או בכל ארגון אחר בשטחי פלסטין – לרבות עזה – שעלול לאיים על ישראל.
סיום המלחמה חייב לכלול גם סיום המצור הכלכלי על עזה
בהתאם להסכם סיום המלחמה, היה אמור להיפתח היום מעבר רפיח לתנועת אנשים בשני הכיוונים. ישראל מנעה זאת – וזהו הפרה מהותית של ההסכם.
ההסכם על פתיחת המעבר היה אמור להיות דומה להסדר שנחתם ב-2005, אך עם מנגנון פיקוח אירופי מחוזק בצד העזתי. ההסכם ההוא – "הסכם התנועה והגישה" (AMA) – נחתם ב-15 בנובמבר 2005 בין ישראל לרשות הפלסטינית במטרה לשפר את חופש התנועה והפעילות הכלכלית בשטחים הפלסטיניים ולפתוח את מעבר רפיח בגבול עזה–מצרים. ההסכם הגדיר את מעבר רפיח כמעבר בין-לאומי שינוהל על-ידי הרשות הפלסטינית בצדה ומצרים בצדה, תחת פיקוח עקיף של ישראל. המעבר נועד לשימוש תושבי הרשות ובמקרים חריגים גם לזרים, בתיאום מראש עם ישראל.
מעבר רפיח שימש אז לייצוא סחורות מעזה למצרים תחת בקרה קפדנית, בעוד שהיבוא נבדק על-ידי פקחי המכס הפלסטינים במעבר כרם שלום, בפיקוח ישראלי.
עתה יש לשוב להסדר זה – אך עם תיקונים חיוניים:
- מעבר רפיח חייב לשמש לתנועת אנשים ולסחורות בשני הכיוונים;
- על מצרים להתייחס לפלסטינים היוצאים מעזה כשם שהיא מתייחסת לכל אזרח זר המבקש להיכנס לשטחה;
- הסחורות הנכנסות לעזה ממצרים חייבות לעבור פיקוח אירופי הדוק המונע הברחת נשק או חומרי ייצור נשק;
- והאיחוד האירופי צריך להתייחס למעבר כאילו היה שער כניסה לאירופה עצמה.
אין כל סיבה שסחורות הנכנסות לעזה או היוצאות ממנה יהיו בשליטת מדינת ישראל. עם תום המלחמה, יש לסיים את המצור הכלכלי על עזה – אחרת נחזור לעוד סבב לחימה בעתיד.
המנדט לכוח הרב-לאומי לייצוב עזה
לבסוף, כדי שהממשל האמריקני יוכל להקים את הכוח הרב-לאומי לייצוב עזה, יש צורך בהחלטת מועצת הביטחון של האו״ם ובמנדט רשמי לכוח זה – תנאי שמציבות מדינות רבות שהביעו נכונות לשלוח כוחותיהן.
הכוח עשוי להיות כוח "הקסדות הכחולות" של האו״ם – המורכב מחיילים, שוטרים ואזרחים שנשלחים על-ידי מדינות החברות בארגון למשימות שמירת שלום, שתכליתן לסייע למדינות לעבור ממלחמה לשלום, להגן על אזרחים וליצור תנאים לשלום בר-קיימא. אולם ישראל צפויה להתנגד לכוח כזה.
חלופה יכולה להיות כוח רב-לאומי בתוקף מנדט של האו״ם אך לא תחת פיקוחו הישיר, בדומה ל"כוח הרב-לאומי בסיני (MFO) שהוקם לאחר הסכם השלום בין מצרים לישראל בשנת 1979. משימתו של כוח זה היא לפקח על הסעיפים הביטחוניים, לעקוב אחר היישום ולהבטיח חופש שיט במצרי טיראן ובמפרץ אילת. הוא כולל נציגים צבאיים ממדינות שונות ומורכב ממערך אזרחי וצבאי גם יחד. ה-MFO ממומן על-ידי מצרים, ישראל וארצות-הברית, וכן מתרומות נוספות. בראשו עומדים מנהל כללי – לרוב אמריקני – ומפקד כוח שמגיע ממדינה תורמת שאינה ארה״ב. הצבא האמריקני מספק את המערך הצבאי הגדול ביותר, הכולל גדוד חי״ר ותמיכה לוגיסטית, והקצין האמריקני המפקד על המשלחת משמש גם כראש המטה.
אין צורך להעתיק מודל זה כלשונו לעזה, אך עליו לשמש השראה – כוח רב-לאומי בהובלה אמריקנית ישירה, שיבנה אמון בצד הישראלי ויבטיח שכל המדינות המשתתפות ימלאו את חובותיהן – במיוחד אם המצב יתדרדר.